עלייה לרגל

 

סוכות הוא אחד משלוש הרגלים (פסח, שבועות, סוכות -לפי הסדר בתורה).

רעיון מעניין מדוע קוראים לכך עלייה לרגל מציג פרופסור אדם זרטל. הוא תמיד תהה מדוע עליה לרגל מדוע לא ברגל.

 

פרופסור זרטל גילה חמישה אתרים שצורתם כף רגל בבקעת הירדן, כמו כן עיר דוד (ירושלים בימי דוד המלך) צורתה ככף רגל. לרגל יש תפיסה של בעלות במסורת הקדומה שחלחלה לביטויים כגון "דריסת רגל" ו"דחיקת רגלים". הרגל היא מקום מקודש דריסת רגלו של האלוהים על האדמה.

נראה שגם התנ"ך עצמו דבק ברעיון הזה:

 

"כה אמר ה` השמים כסאי והארץ הדום רגליי, אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי." (ישעיהו סו, א)

"ויאמר אליי בן אדם את מקום כסאי ואת מקום כפות רגליי אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם..."(יחזקאל מג, ז)
 

אך מה מקור המילה רגל.

בציווי בתורה שנתן את השם למועדים אלו נאמר:

"שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (שמות כג, יד)

 

הפירוש המילולי הוא שלוש פעמים כפי שניתן לראות בסיפור בלעם.
"על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים" (במדבר כב, לב)

 

לפי האזכור המקראי המשנה קבעה את המונח רגל לשלושה מועדי העלייה לרגל.

.

"יגיענו למועדים ולרגלים אחרים" (פסחים י, ו)

"באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים" (ראש השנה א, א)

 

אבל הביטוי עלייה לרגל מגיע מהתלמוד הבבלי:

"כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל" (פסחים ח/ב)

"בשעה שישראל עולין לרגל" (יומא כא/א)

 

יש שני שימושים (הרלוונטים לענייננו) לאות השימוש ל` 

הראשון לציון זמן:

"ויברך את הגמלים מחוץ לעיר לעת ערב לעת צאת השואבות" (בראשית כד, יא)
"ואל העם תאמר התקדשו למחר" (במדבר יא, יח)
"ומה תעשו ליום פקודה ולשואה" (ישעיהו י, ג)

 

השני לתכלית, מטרה מסוימת:

"ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים. וייתן אותם אלוהים ברקיע השמים להאיר על הארץ" (בראשית א, טז-יז)
"והיה האוכל לפיקדון" (בראשית מא, לו)
"כי נתן לכם את המורה לצדקה" (יואל ב, כג)

 

כלומר מבחינה לשונית עלייה לרגל היא עלייה בעת הרגל (המועד) או עלייה למטרת רגל. שניהם הסברים קבילים מדוע עלייה לרגל ולא עלייה ברגל.

 

וכן אנחנו מוצאים במשנה:

 

"המעלה פרות מן הגליל ליהודה, או עולה לירושלים" (מעשרות ב, ג)

 

והרי בעלייה לרגל הולכים לירושלים.

 

מה שאומר שמבחינה לשונית אין תמיכה לתאוריה של פרופסור זרטל. השימוש בלמ"ד הוא תקין, עולים במועד מסוים (הרגל) או למטרת מסוימת - הרגל. היו עולים לירושלים -  יעד הרגל.

המונח רגל בתנ"ך משמעו פעם (ראו הרשימה "ידע שור קונהו חמור צחק על בעליו") ורק במשנה הוא מתקבע למועד. גם אם חכמי המשנה עדיין ידעו על המתחמים המקודשים בצורת רגל הרי המונח עלייה לרגל הוא מתקופת התלמוד ואז כבר נשתכחו זכרם של אותם מתחמים.