מה פתאום?

ברצוני לכתוב על ספר אהוב מהילדות.
הספר "מה פתאום" של אביטל דפנא שאויר על ידי גלי הוס (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ב, 1972).

מיהו אביטל דפנא?
הסופר - משורר אביטל דפנא ז"ל (1916 - 1980) ידוע בעיקר בזכות בנו רס"ן אהוד דפנא ז"ל. הבן אהוד הונצח על -ידי הסב המשורר והמחנך משה דפנא ז"ל בשיר "למה?" (ידוע בשם "הודי חמודי"), שיר שנשוא השיר לא אהב כלל.
הבן, רס"ן אהוד דפנא ז"ל, נפל במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן בקרבות הבלימה כנגד הסורים ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973). על פועלו זה קיבל אהוד דפנא לאחר מותו את עיטור העוז. (אהוד דפנא באתר יזכור).
אביטל דפנא, חבר מעוז חיים, מצוין גם כעורך רבעון 'מבפנים' של "הקיבוץ המאוחד".

מדובר בסופר ומשורר מחונן אשר כישרונו לא פחות משל אביו משה דפנא.
אני מצטט מאתר חנות הספרים של איתמר:

בשנת 1982 יצאה לאור מהדורה מחודשת של ספר שירי הילדים של המחנך והמשורר משה דפנא (1884 - 1963). במהדורה החדשה שילבה הוצאת "הקיבוץ המאוחד" גם כמה משיריו של אביטל דפנא בנו של משה, שנפטר כמה שנים קודם לכן. אביטל הוא אביו של אהוד דפנא, עליו כתב זבו משה את השיר "למה?". אהוד נפל במלחמת יום הכיפורים, והשיר הפך לשיר זיכרון. שמו של הספר המשותף לאב ולבן, הוא גם השם בו נוהגים כולם לקרוא לשירו של אהוד: 'הודי חמודי'. "הודי חמודי הוא ילד קטן/ גר הוא הרחק שם בעמק בית שאן'

בספר "מַה פִתְאֹם?" חורז אביטל דפנא שירים בהומור רב.
בשיר "הַפִּיל" (עמוד 14) פותח אביטל כך
"הַפִּיל

הִפִּיל
פְּסַנְתֵּר.
וַיִסְתַּתֵּר
וְיַשְׁפִּיל

חִדְקוֹ מִבּוּשָׁה
חֳדָשִׁים שִׁשָּׁה."

אביטל דפנא שולט היטב הן במבנה השורה הן בחריזה ליצירה בעלת שלמות וחיוניות רבה.

ספרי ילדים הם הקשים ביותר לכתיבה. כתיבת ספר ילדים איכותי, בעל ערך ספרותי היא מלאכה קשה ומפרכת. אך כתיבת ספר איכותי מנציחה את דמותו של המשורר - סופר לנצח בלבותיהם של הקוראים, הזוכרים לו חסד נעוריהם.

ביאליק על כל יצירתו הגדולה והמונומנטלית יותר אנשים יכולים לצטט את "נדנדה" (נדנד -נדנד) "פרש" (רוץ בן סוסים) "מקהלת נוגנים" (יוסי בכינור) מאשר "בשל תפוח" "צנח לו זלזל" ואפילו "הכניסיני תחת כנפך".

תאמר לאה גולדברג יאמרו נא בית ישראל  "דירה להשכיר", תאמר שלונסקי  יאמרו "הקוסם מארץ עוץ".

אני אוהב את שירתו של אלתרמן בייחוד את "כוכבים בחוץ" אבל את "זה היה בחנוכה" שלו אני זוכר בעל פה את "עוד חוזר הניגון" לא.

אבל נחזור לאביטל דפנא ולשיר "הַפִּיל" 

הפיל לאחר שורה של אסונות חוזר לעיר וגורם נזק רב עוד יותר מקודם:

"וּמִן הַחֶדֶק - 

אֶל כָּל סֶדֶק
עַל כָּל לוּחַ -
קִלּוּחַ!
וַיַּרְטֵּב
הֵיטֵב
כָּל רְחוֹב בָּעִיר.
וְהֵעִיר,
זָקֵן וְצָעִיר,"

דרכו של אביטל דפנא בבניית השיר בחריזה, במבנה השורה ובשימוש במילים היא קולחת ומשובבת. המילים מתגלגלות להן על הלשון שוטפות שוצפות ויוצאות בקילוח נאה כמו מחדקו של הפיל. תיאור האסון שבו הפיל יוצר שיטפון אדיר ומטביע את העיר נראה משובב נפש, מבדר ומבדח תודות לתיאור הקסום של אביטל.

וברוח זמננו והגשם היורד טיפין טיפין כדאי לציין את השיר "מִכְתָּב דָּחוּף" (עמ' 8)

"מִכְתָּב שָׁלוּחַ
אֶל הַלּוּחַ
הֶחָדָשׁ,
מֻקְדָּשׁ - לְמַר חֶשְׁוָן כָּאן.
הַנִּדּוֹן: גֶּשֶׁם טוֹב,
וְרָטֹב"

דפנא מסיים בתודה על הגשם ובקשירה של סוף השיר לתחילתו בדרכו בשילוב משלב גבוה והומופון. 

"וַאֲנַחְנוּ מַה נֹּאמַר? 

הוֹי, תּוֹדָה, תּוֹדָה לְמָר!
עֲנָנֶיךָ נָא הַתֵּר,

וְהַמְטֵר נָא וְהַמְטֵר.

וְנוֹדֶה מִקֶּרֶב לֵב
עוֹד מְעַט, מְעַט כִּסְלֵו."

השיר שאני אוהב במיוחד בספר זה הוא האחרון "סִפּוּר נוֹרָא מִן הַתּוֹרָה" (עמ' 24 - 29).
השיר מספר את סיפור המבול בחן רב ובהומור רב ובאופן די מדויק (פה שם יש תוספות של המשורר).

המלך המשועמם כְּדָרְלָעֹמֶר 

"הֵחֵל לְשׁוֹטֵט

בְּבְרֵאשִׁית, פֶּרֶק טֵית

וְהִנֵּה -
נִסִּים וְנִפְלָאוֹת!
אֶת מִי עֵינָיו רוֹאוֹת!
הֲלֹא זֶה נֹחַ!
הוּא - הוּא נֹחַ
שֶׁהֶחֱלִיט לִזְנֹחַ
שִׁבְתּוֹ בַּאֲרָרָט"

(עמ' 24)

דפנא מספר את הסיפור בשפה יומיומית אבל לא בוחל גם במילים שאינן שגורות בלשון כגון: רבוא, וגזית. שימו לב כיצד הוא שוזר בלגן עם יורה ועם שמות ארצות מקראיות באופן קולח:

וְהָאֵל בְּעֵדֶן-גַּן
לֹא סוֹבֵל שׁוּם בַּלַּגַּן:
מַה קוֹרָה מַלְאַךְ תּוֹרָן?"
"בְּשִׁנְעָר אוֹ בְּחָרָן,
שֵׁם וְחָם אוּלַי גַּם יֶפֶת
מַרְתִּיחִים יוֹרָה שֶׁל זֶפֶת,

(עמ' 26) 

דפנא משתמש באוצר מילים עשיר ושואב מלעז, מסלנג ומהתנ"ך ללא כל חת ליצירה הדוברת שפה מדוברת, אך יחד עם זאת בהיותה עוסקת בסיפור מקראי בעלת נופך מקראי. 

"דַּי מַסְפִּיק!" רָגַז אָז אַלְלַה,
"אֲפַטֵר אוֹתְךָ! גֶּשׁ - הָלְאָה!
נֹחַ? - אֵיזֶה מְחֻצָּף!
הֲשָׁכַח כְּבָר אֵיךְ הוּא צָף
עַל הַמַּיִם בַּמַּבּוּל?
אֵיךְ שִׁגֵּר יוֹנִים בְּלִי בּוּל..."
(עמ' 26)

סופו של השיר - סיפור ממחיש את איכותה של היצירה, המחיה אנשים מקראיים ואף את אלוהים בכבודו ובעצמו אל מול עינינו, באופן המעלה בת צחוק על שפתינו לשמע גרסת אביטל דפנא לסיפור המקראי של בניית מגדל בבל. גם הניקוד היצירתי לעתים אינו פוגע באיכותה של היצירה.

כְּדָרְלָעֹמֶר הַמְּנַהֵל,

כַּמּוּבָן קְצָת הִתְבַּהֵל -
חִישׁ טִפֵּס עַל סֶלַע רָם
וְצָעַק: הַס! טָרָרָם!
וְנָאַם
אֶל כָּל הָעָם
בִּשְׂפָתוֹ, שְׂפַת  בְּרֵאשִׁית...
- אֵיזוֹ מִין שָׂפָה טִפְּשִׁית
- לֹא עִבְרִית וְלֹא כּוּשִית!
יֶפֶת אָז פָּנָה אֶל  שֵׁם.
שֵׁם אָמַר: אַתָּה אָשֵׁם!
חָם מִלְמֵל: תּוֹדָה תֵּן עוֹד.
נֹחַ הִשְתּוֹמֵם מְאֹד... 

וְדִבְּרוּ שִׁבְעִים לָשׁוֹן.
אֱלֹהִים הָלַךְ לִישׁוֹן...

(עמ' 28)