לאחר שעסקתי בשתי רשומות בטעויות של אחרים כדאי שאעסוק גם בביקורת עצמית.
יפה ביקורת עצמית לעורך (או למתרגם) ובעצם לכל בעל מקצוע, אחרת כיצד ילמד מטעויותיו.
כל אדם יכול לטעות וראוי שילמד מאחרים, וכבר נאמר במסכת אבות " אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם".
עורך אשר משנה את מה שאינו צריך שינוי עושה את מלאכתו פלסתר.
אין תפקידו של העורך (וגם המתרגם) לכתוב מחדש את הטקסט אלא לצור לו תבנית תקינה ומובנית.
מכבש המופעל על טקסט והופך כל טקסט למעשה ליצירה של העורך שמיישם שם את סגנונו, הוא חטא וייתכן שגם פשע.
שמעתי מחבר האקדמיה ללשון העברית שבמאמר שכתב תיקן העורך "ננקדה" ל"נוקדה". אדם אחר תיקן לו העורך "פוסחים על שתי הסעיפים" ל"שני הסעיפים" וזו כבר ניתן לכנותה רשלנות או בורות כי במלכים א יח, כא אומר הנביא אליהו: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" וכמו שאיננו משנים את הביטוי "בָּשָׂר וָדָם" למרות שאיננו הוגים (או מנקדים) בלשון ימינו וי"ו חיבור לפני הטעם בקמץ.
ואביא דוגמאות של הימנעות משינוי מעבודתי שלי. כתב מישהו "החל באותו יום" אז למרות שבדרך כלל אומרים "החל מ" דרך זו חוקית בת חוקית. אני נוהג לכתוב עירק ואירן (בניגוד לקביעת האקדמיה לתעתיק מערבית) אבל מי שיכתוב עיראק ואיראן ברור שלא אשנה לו, גם אם הוא כותב מלה ולא מילה והולך בכך אחר פסיקת האקדמיה.
אין מדובר אך ורק באוצר מילים ובניבים אלא גם בתחביר יש תחביר שנסמך על תקופות אחרות בעברית שנדחו בלשוננו אנו. אין הדבר אומר שאלו פסולות מכל וכול. לא רק זאת אלא גם יצירות חדשות שהתחדשו בימינו אינן בהכרח פסולות.
יש לעגנון סיפור "הסוכה מריחה". סיפור אמיתי על שוקן שסירב לפרסם סיפור של עגנון בגלל שכתב "הסוכה מריחה", והרי הסוכה אינה מריחה אלא מדיפה ניחוח. "הכביסה מריחה נהדר" זה לשון שאנחנו יכולים למצוא בפרסומות והיא אינה פסולה כיוון שעגנון הצליח למצוא בעזרת בקיאים בלשון אסמכתה לביטוי שלו המציג משמעות של "מריחה" לחפץ דומם "סוכה", שניתן להריח אותו.
ומותר לנו להשתמש בלשון חכמים (חז"ל) במקומות שאנו משתמשים כיום בלשון המקרא כי גם חז"ל עשו זאת. במסכת אבות נאמר: "אל תעש עצמך" וגם "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". חז"ל, כמונו אמרו תעשה ויהיה העתיד המקוצר אינו קיים בשפתם אלא שרצו להעלות את המשלב פנו ללשון המקרא.
אז אם מצינו (מצאנו) ביטוי שיש לו ביסוס אין קורים (קוראים) אותו טעות. וראוי לישב (לשבת) שעה (רגע) ולחשוב אולי יש לו צידוק. הבנתן.
יפה ביקורת עצמית לעורך (או למתרגם) ובעצם לכל בעל מקצוע, אחרת כיצד ילמד מטעויותיו.
כל אדם יכול לטעות וראוי שילמד מאחרים, וכבר נאמר במסכת אבות " אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם".
עורך אשר משנה את מה שאינו צריך שינוי עושה את מלאכתו פלסתר.
אין תפקידו של העורך (וגם המתרגם) לכתוב מחדש את הטקסט אלא לצור לו תבנית תקינה ומובנית.
מכבש המופעל על טקסט והופך כל טקסט למעשה ליצירה של העורך שמיישם שם את סגנונו, הוא חטא וייתכן שגם פשע.
שמעתי מחבר האקדמיה ללשון העברית שבמאמר שכתב תיקן העורך "ננקדה" ל"נוקדה". אדם אחר תיקן לו העורך "פוסחים על שתי הסעיפים" ל"שני הסעיפים" וזו כבר ניתן לכנותה רשלנות או בורות כי במלכים א יח, כא אומר הנביא אליהו: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" וכמו שאיננו משנים את הביטוי "בָּשָׂר וָדָם" למרות שאיננו הוגים (או מנקדים) בלשון ימינו וי"ו חיבור לפני הטעם בקמץ.
ואביא דוגמאות של הימנעות משינוי מעבודתי שלי. כתב מישהו "החל באותו יום" אז למרות שבדרך כלל אומרים "החל מ" דרך זו חוקית בת חוקית. אני נוהג לכתוב עירק ואירן (בניגוד לקביעת האקדמיה לתעתיק מערבית) אבל מי שיכתוב עיראק ואיראן ברור שלא אשנה לו, גם אם הוא כותב מלה ולא מילה והולך בכך אחר פסיקת האקדמיה.
אין מדובר אך ורק באוצר מילים ובניבים אלא גם בתחביר יש תחביר שנסמך על תקופות אחרות בעברית שנדחו בלשוננו אנו. אין הדבר אומר שאלו פסולות מכל וכול. לא רק זאת אלא גם יצירות חדשות שהתחדשו בימינו אינן בהכרח פסולות.
יש לעגנון סיפור "הסוכה מריחה". סיפור אמיתי על שוקן שסירב לפרסם סיפור של עגנון בגלל שכתב "הסוכה מריחה", והרי הסוכה אינה מריחה אלא מדיפה ניחוח. "הכביסה מריחה נהדר" זה לשון שאנחנו יכולים למצוא בפרסומות והיא אינה פסולה כיוון שעגנון הצליח למצוא בעזרת בקיאים בלשון אסמכתה לביטוי שלו המציג משמעות של "מריחה" לחפץ דומם "סוכה", שניתן להריח אותו.
ומותר לנו להשתמש בלשון חכמים (חז"ל) במקומות שאנו משתמשים כיום בלשון המקרא כי גם חז"ל עשו זאת. במסכת אבות נאמר: "אל תעש עצמך" וגם "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". חז"ל, כמונו אמרו תעשה ויהיה העתיד המקוצר אינו קיים בשפתם אלא שרצו להעלות את המשלב פנו ללשון המקרא.
אז אם מצינו (מצאנו) ביטוי שיש לו ביסוס אין קורים (קוראים) אותו טעות. וראוי לישב (לשבת) שעה (רגע) ולחשוב אולי יש לו צידוק. הבנתן.