שיר חג ומועד

 

הפוסט הזה הוא מהבלוג הי"ד בתפוז

הכותרת מטעה כי השיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל, שהשבוע מלאו 25 שנה לפטירתו, מופיע באלבום "ירוקות" ולא ב"שירי חג ומועד ונופל". אך כמו אבשלום קור בתכניתו האלמותית, "הגיע זמן לשון" אצליח בדרך פתלתלה לקשר את שירו לחג פורים.

השיר "נשל הנחש" (מילים) הוא שיר של חשבון נפש אישי של מאיר אריאל שאינו עומד ברף הגבוה של אביו "הנמלה העניינית" ממיסדי קיבוץ מעברות. אריאל שהיה לתקופה מסוימת מזכיר הקיבוץ מעברות, נקרע בין החזון הקיבוצי של אביו לבין דרכו האישית. (פירוש מעמיק לכך תוכלו למצוא כאן במאמר של אורי הייטנר, פרשן אריאלוגי חצי רשמי.

מאיר אריאל משנה בפזמון את האופן שהוא מתאר את אזהרת אביו בפעם השנייה הוא אומר:
"אך אבא בשם אומרו 
"תעזבנו יום יעזבך יומיים"

תעזבנו יום תעזבנו יומיים הוא ציטוט מתלמיד ירושלמי ושוב אפנה לאורי הייטנר:
תעזבנו יום יעזבך יומיים – תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות דף ס"ח ע"א: "יום תעזבני, יומיים אעזבך". וכן - "אמר רבי שמעון בן לקיש במגילת חסידים מצאו כתוב יום תעזביני ימים אעזבך" (ירושלמי ברכות ט יד ד).
כאשר אנו הולכים בדרכים מנוגדות, כאשר אתה מתרחק ממני מרחק יום אחד, המרחק שנפער הוא למעשה יומיים, כי גם אני הולך בדרך ההפוכה. 

שמתם לב שאני מקפיד לציין את המקור ועל זה אמרו חכמים: 

 "הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי" (אבות ו, ו)
למה התכוונו החכמים?
כאשר מרדכי מספר לאסתר על המזימה של בגתן ותרש שומרי המלך להרוג אותו אסתר אומרת למלך "בשם מרדכי" (אסתר ב כא-כג). הדבר נכתב בספרים ושנודדת שנת המלך הוא קורא בספר ורוצה לגמול למרדכי (אסתר ו). לכן טענו החכמים שהגאולה לא הייתה באה אם אסתר לא הייתה אומרת שמרדכי הוא שסיכל את מזימת שומרי המלך.  
  

אך לא רק "אבא בשם אומרו" קשור כאן לפורים אלא גם "נשל הנחש".

מאיר אריאל אינו יכול למרות רצונו להוריד מעליו את התרבות של מייסדי הקיבוץ.
"מביט בנשל הנחש. 
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח. 
בהשילי בלי כל חשש, 
תרבות של עור אשר יבש, 
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע."

אסתר (הדסה) ודודה מרדכי נושאים שמות של אלילים, נראה כאילו הם השילו מעליהם את הזהות היהודית, אבל כמו מאיר אריאל הם אינם יכולים להיפטר ממנה והיא חוזרת אליהם באמצעות המן.

והערה לסיום
"אחת לאיזה זמן מוגבל 
אני נשמט אביון ודל"

אחד מבניו של המן נותן לנו שם נרדף לאביון: דַּלְפוֹן (אסתר ט, ז)

"

קיץ וקייטנה

 

לכאורה כל אחד מבין את הקשר בין קיץ וקייטנה, בקיץ יוצאים ל"חופש הגדול" ואז יש קייטנות. מתברר שלקיץ ולקייטנה יש קשר קצת חזק יותר מהעובדה שהקייטנות מתרחשות בקיץ.

 

במילון אבן שושן נמצא שהמילה קיץ באוגריתית (שפה שמית קרובה לעברית) היא קץ, בארמית עתיקה היא כַּיְצָא אבל בארמית מאוחרת היא קַיְטָא ובערבית קַיְטַ` פירושה חם מאוד.

 

כך מהמילה הארמית לקיץ גזרנו את הפועל לקייט - לנפוש.

 

האם העובדה שהקיץ נמצא בסוף השנה אומרת שיש קשר בינו לבין המילה קץ. אין הוכחה לכך, קץ גזור מהשורש ק-צ-ץ.

 

מה שכן אנחנו יודעים שבשבטים הצפוניים (ממלכת ישראל) היו הוגים קיץ כקֵץ.

 

בספר עמוס ח, ב שהתנבא על מלכות ישראל אנחנו מוצאים את הנבואה:

"וַיֹּאמֶר מָה־אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ."

זה נשמע משחק המילים מוזר, כי המילים קָיִץ וקֵץ בניב היהודאי (הדרומי של יהודה) אינן זהות, אבל בניב הצפוני של ממלכת ישראל עליה מתנבא עמוס שתי המילים זהות (כלומר היגוי המילה זהה בנפרד ובנסמך) (כיווץ דיפתונג (דו-תנועה) מול פירוק דיפתונג).

עוד על הנושא באתר האקדמיה ללשון העברית

הדסה

 

סמל הסתדרות מדיצינית הדסה (מקור ויקיפדיה)

ההסתדרות הציונית הדסה נוסדה ב-1912 בפורים ולכן נבחר שם זה שהוא על פי המסורת שמה העברי של אסתר שסייעה לעמה (ראו יתר פירוט בוויקיפדיה).

בסמל של הארגון העוסק בקידום הרפואה יש את המשפט "ארוכת בת עמי" הלקוח מספר ירמיהו:

"הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי"  (ירמיהו ח, כב)

ממבנה הפסוק ניתן להבין ש"אֲרוּכָה" פירושה מרפא והמפרשים מסבירים זאת היטב:

רש"י: "...ארוכת - רפואת אינפלשטר"א בלעז."

רד"ק: "... ארוכת - רפואת וי"ת אמר ירמיהו נביא וגומר כבעמוד."

מצודת ציון: "...ארוכת - ענין רפואה כמו הנני מעלה לה ארוכה (ירמיה לג)."

מצודת ציון מפנה לירמיהו לג, ו: 

"הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת"

רד"ק אומר על כך: " ארוכה ומרפא - ענין כפול במלות שונות." 

המילה חוזרת גם בירמיהו ל, יז

"כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ."

ארוכה זה בעצם הבשר שגדל על פצע שהגליד. כפי שנמצא במשנה:

"שִׁעוּר בָּשָׂר כָּרָאוּי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה" (כלים, א ה)

כל הימים כל הימים חולם אני על תיבת קסמים. תיבת עור מכוסה במכסה בה אשים כל מה שאני רוצה.

ויהי ערב ויהי בוקר, ואקום ואלך אל החנות ואפן כה וכה והנה למולי בית פרמקטיא דאביזיריא דביתא דקנו אבהתנא בארעא דישראל כל דיצריך יתיי וגו'. ואומר לעצמי בבית ממכר זה יש דברי חמודות ובו אמצא את חפצי. נכנסתי להחנות ואבקש לי את אשר חמדה נפשי.

ותפנה אלי המוכרת ותשאל לחפצי ואענה לה לפי מנהג המקום שמחפש אני תיבה.

ותאמר לי "מה?"

אני שהנני אדם סובלני, סבלני (ושקרן, לפחות בכל הנוגע לשתי המילים הקודמות) חזרתי על דבריי.

"סליחה?!" אמרה לי המוכרת שעל פניה הבעה של תמיהה.

שבתי וחזרתי על דבריי.

"אדוני איך אתה מדבר!"

לא ידעתי מה להשיב למוכרת הרי איני יכול להעביר לה כאן על רגל אחת מחצית מהקורס תורת צורות למען הסבר לה כיצד אנו יוצרים הגאים, הכסדום היינו לפלורנטין דמינו? החלטתי לשוב ולומר את דבריי שאני מדגישם שמא היא כבדת שמיעה. לתדהמתי הדבר לא השקיט אותה אלא אף עורר בה רוגז.

"מה זה! איזה מין שפה זו! איזה מילים!"

נדהמתי הרי אנוכי דובר עברית צֶחה אשר חידשוה חכמי הלשון למען דבר עברית שפתנו הקדושה כדבר אבותינו מימים ימימה. דא עקא, לשוני לשון חז"ל וסבלנות המוכרת ז"ל, זאת יכיר כל החפץ חיים.

ניסיתי שוב אך חמתה של המוכרת רק גברה והיא החלה צווחת ככרוכית. כך הבנתי שלפני יהודייה קשת הבנה, שכנראה לא הגיע אליה שמעו של אחד העם אשר אמר "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון". הבינותי שעליי לבאר את דבריי אך טרם הספיקותי לומר "ירושלים של זהב ושל נחושת" מיד פרצה היא בצווחות:

"אה אתם הירושלמים! אתם משוגעים! אין פלא שיש סינדרום שיגעון על שם ירושלים!"

מה זאת רוצה מיני, אני אין לי ולא היה לי חלק ונחלה בירושלים. סבור הייתי שכנראה המוכרת היא ירושלמית כי הרי מאאתים פעמים מסבירים לה והיא לא תופסת. היא נראתה לי מועמדת ראויה ל"ירושלמים אנונימיים", אותם אלו שהושפעו יותר מדי מאוויר הרים צלול כיין וריח מטהר אוויר.

אַיֵּה הָיְתָה לְמוֹכֶרֶת
זוֹ הַגְּבֶרֶת
אֲשֶׁר יָבוֹא אִישׁ
תַּעֲמִידֵהוּ בְּמַצָּב בִּישׁ
כִּי עִבְרִית אֵינָהּ דוֹבֶרֶת

יצאתי משם אבל וחפוי ראש ודבר אין בידי. מה חטאי ומה פשעי שפשוט רציתי לומר:

""תַּרְכּוֹס אסור לטלטלו"" (ירושלמי שבת ג,ו)

מקור המילה אינו ידוע במדויק היא יוונית או לטינית שכנראה הגיעה דרך הארמית כפי שמצביע האזכור בבראשית רבה

"רבי שלמוני בשם ריש לקיש אמר: תרכוסא של ג' רגלים הראה לו.רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: את הוא רגל שלישי." (בראשית רבה סח)

רוב האזכורים הם בתלמוד הירושלמי מסכת שבת:

"רב אמר תרכוס שהוא עומד בר"ה [רשות הרבים] גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה המשתמש בתוכו לרה"ר [רשות הרבים] ומרה"ר לתוכו חייב. (ירושלמי שבת, א)

בפירוש של דוד פרנקל לתלמוד ירושלמי ""קרבן העדה"" כתוב שתרכוס הוא ארגז של עץ. מכאן מובן למה אסור לטלטלו בשבת.
אבל ב"תוספות יום טוב" למסכת כלים (פירוש למשנה של יום טוב ליפמן הלר מתבסס על רבי עובדיה מברטנורה (רע""ב)) מתגלה לנו משהו:

""תרבוסין - וכך העתיקו הר"ב והר"ש. גם הרמב"ם בפירושו. אבל בחיבורו פכ"ז מה"כ כתב תרכוסין בכ"ף וכן הוא בערוך)

יום טוב ליפמן מתייחס ליד החזקה הלכות כלים כז, ה:
"שלשה תרבוסין של עור הן של ספרים טמא"

 תרבוס מופיע במשנה במסכת כלים:

""שְׁלשָׁה תַרְבּוּסִין הֵן. שֶׁל סַפָּרִין, טָמֵא מִדְרָס. שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל זֵיתִים, טָהוֹר מִכְּלוּם"" (כלים כד, ה)

ורע""ב אומר:
""תרבוסים - כלים של עור כעין ארגזים:
 של ספרים - מקיזים דם:
 טמא מדרס - גדול הוא וחזי לישיבה או למזגא עליה:
 שאוכלים עליו - כלי תשמיש הוא:
 ושל זיתים - שסוחטין בו הזיתים, לא חשיב כלי של משמשי אדם"

כך אנו מוצאים שרב מילים מגדיר את תַּרְכּוֹס: ארגז גדול עשוי עץ או עור בעל מכסה ומנעול המשמש להעברת ציוד.
אבן שושן מעדיף לראות את המקורות מלשון חכמים כמצביעים על טבלה של עור ושל העברית החדשה על שולחן צד או קפה ומזוודה. 
לדעתי אבן שושן מפספס בגדול. הן המקורות במשנה הן בתלמוד ירושלמי מצביעים על חפץ שמסוגל להכיל משהו מעין ארגז.
יסטרוב במילונו ללשון התלמוד אף טוען שזו שידה או דלפק.

במילונים לא נמצא את תַרְבּוּס כי  כנראה מדובר בשיבוש כתב יד קאופמן גורס תַרְכּוֹסִין וכתב יד פארמה גורס תַרְכּוּסִין

אז הנטייה של המעצבים כיום להשתמש במזוודות כשידות ושולחנות קפה היא לא חדשנות פשוט חזרה לתקופת המשנה.

 

     

"

בין הקבב לקוביבה

 רוביק רוזנטל עוסק באתרו בסיפור הקובבה שנזרקה על השר בן גביר ובקשר בינה לבין הקבב.
כידוע לנו הקבב מקורו בטורקים משם התפשט דרך האימפריה העותומנית והגיע עד לרומניה ויוגוסלוויה לשעבר. בטורקייה למעשה כל סוגי הבשר הנצלה קרויים קבב. השווארמה מכונה "דונר קבב" - בשר מסתובב ושיפודי חתיכות בשר - שישליק הם שיש-קבב.

 

אבל כאן יש תגלית מפתיע הקבב אינו טורקי.

הקבב הוא בבלי.

ובכלל לא מדובר בקבב אלא בכבב.

מי שיפתח מילון אבו שושן בערך "כבב" ימצא שהוא מוזכר בתלמוד בבלי כ"כבבא" שזה כבב בארמית גם בערבית הכתיב זהה.

אבל איך אנחנו יודעים שזה אותו קבב?

ובכן מסופר שם על קיסמים ובשר שמבושל על גחלים כלומר שיש-קבב.

זה מוזכר פעמיים פעם במסכת עירובין כט: בצורת פועל לעשות קבב:

  

 "לייתי כבויי דרעיתא דניסן ואי ליכא כבויי דרעיתא לייתי סוגייני דערבתא וניכבביה וניכול"

 

רש"י מפרש: כבויי דרעייתא דניסן - צפיעי בקר, סוגייני דערבתא - קיסמים של ערבה וניכבביה וניכול- יעשו מהם גחלים ויאכלו את הבשר. באשר לצפיע לא ברור אם רש"י מתכוון לצפיעי בקר כפי שמצוי במקרא שהם גללים ששימשו להסקה ולבישול הוא שזה יחיד מצפיעה - פעוטה, תינוקת כלומר: צפיעי בקר - עגלים.

ברור כאן שמדובר בבשר העשוי על גחלים.

ובמסכת זבחים מו: כאן הפירוש של רש"י כל כך ברור שאפשר להבין מציטוט ממנו במה מדובר:

   

  "לאפוקי כבבא - ע"מ לעשותו חתיכות צלויות בגחלים קרבוניא"ש בלע"ז ודוגמתו בעירובין (דף כט) ונייתי הוגנא דערבתא ונכביב וניכול"

 

עירובין כט: 

 זבחים מו:

תחפושת

 המילה תַּחְפֹּשֶׂת מקורה בפועל התחפש משורש ח-פ-ש הנזכר במקרא אבל לא בספר אסתר המתייחס לפורים.

שאול הולך לעין דור לבעלת האוב כדי שלא תפחד ממנו כי הוא רדף את היידעונים והאובות הוא מתחפש:

"וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשׁים עִמּוֹ..." (שמ"א כח, ח)

רש"י אומר: "ויתחפש שאול - שינה בגדיו, וכן (מלכים א כב ל): התחפש ובא במלחמה; וכן (איוב ל יח): ברב כח יתחפש לבושי, וכן תרגם יונתן: ואשתני שאול."

רד"ק אומר: "ויתחפש - השתנה שהפשיט בגדי מלכות שהיה לובש ולבש בגדים אחרים כדי שלא תכירהו האשה"

רלב"ג אומר: "ויתחפש שאול - ר"ל שנה בגדיו כדי שלא יכירוהו רואיו וישיג מפני זה מבוקשו על יד האשה בעלת אוב."

וכך גם מצודת ציון: "ויתחפש - ענין חליפות והשתנות הכסות באחר, כמו (מלכים א כב ל)"

מהמפרשים אנו לומדים שהפועל התחפש נמצא במקומות אחרים במקרא: 

"וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו"  (מלכים א כ, לח)

רש"י מפרש: " ויתחפש באפר - שינה את מעפורתו שלא יכירוהו, כל שינוי בגדים הוא לשון חיפוש. באפר - תרגמו יונתן: במעפרא, הוא סודר:"

כלומר הנביא שם על ראשו כיסוי כלשהו סודר או צעיף כדי שלא יכירוהו רש"י גם מסביר שתחפושת משמעותה לבוש שצריך לחפש כדי לזהות את האיש.

וכפי שנאמר אצל המפרשים הפועל נמצא גם באיוב במובן השתנות

"בְּרָב כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי כְּפִי כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵנִי" (איוב ל, יח)

וגם בבמלחמה של אחאב ויהושפט בארם:

" וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבוֹא בַּמִּלְחָמָה." (מל"א כב, ל) (דה"ב יח, כט)

ופסוק אחר כך מוסברת הסיבה לתחפושת:

"וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ שְׁלִֹשִׁים וּשְׁנַיִם לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ"

כן נמצא את הפועל בסיפור על מלחמת יאשיהו בפרעה נכו:

"וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֶם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ" (דה"ב לה, כב) 

כאן אני מקבל את פירוש של רש"י ולא של מצודת ציון. אין כאן עניין של תחפושת, אלא כמו שחיפש כיום משמעותו יצר תחפושת לאחר אך גם ניסה למצוא, כך גם התחפש במקרה זה. יאשיהו התעקש להילחם - חיפש את הקרב עם פרעה.

המעניין הוא שתקופה זו של השנה מלאה בפסטיבלים של תחפושות גם אצל עמים אחרים. בספר התודעה מנומק הנימוק ההלכתי:

"מנהג ישראל קדושים שמשנים בגדיהם בפורים ומתחפשים בלבושים של נכרים ובכיוצא בזה, לבל יכירום רואיהם. מנהג ישראל תורה הוא, ולא היו נוהגים אלמלא היו להם בו טעמים של אמת ושל חכמה;:

לפיכך מתחפשים בבגדי ערלים, כדי שלא יכירו בין המן למרדכי ולקיֵּם מצוַת חכמים: 'עד דלא ידע', וכן הוא אינו יודע להבחין בין המחופשים לדעת מי הוא זה, ואולי באמת אינו יהודי;
להראות שכל מה שישראל חוטאים ומתדמים לאומות העולם, אינו אלא לפנים, וכשם שמחופשים אלה הדומים לערלים, אינם אלא יראים ושלמים עם ה', כך היו ישראל שבאותו הדור, שלמים עם ה' בלבם, ולא השתחוו לצלם של נבוכדנצר אלא לְפָנים (= למראית עין) בלבד, וכמו שאמרו חכמים:
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה נתחיְּבו שונאיהם של ישראל שהיו באותו הדור, כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אמר להם: אם כן, שבשושן הבירה - יֵהרגו, של כל העולם כולו - לא יהרגו. אמרו לו, אמור לנו אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר (ומדוע נִצלו)? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים וכו':
ועוד סמכו מנהג זה על מה שדרשו חכמים על הפסוק וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא (דברים לא) ואמרו: אסתר מן התורה מנין? שנאמר וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר - מכאן רמז להסתרת פנים ביום אסתר:
טעם אחר, לפי שכל שנאת עמלק לישראל, באה לו מאבי אביו עשו ששנא ליעקב על אשר לבש בגדיו ונכנס לקבל את הברכות, עכשו שוב אנו מתחפשים בבגדיו, ומראים שלא היה זה חטא אלא ראויים אנו לרשת נחלתו של עשו, ואפילו אם לבוש יעקב בגדי עשו - גם ברוך יהיה;

 

דרגות של אהבה

 

אם עסקנו בקיצורים שחלק מהם משמשים לציון דרגות מדוע לא נעסוק בדרגות בצה"ל.

 

ראשית היסטוריה, בצה"ל היו בראשיתו דרגות נפרדות לחיל הים, לחיל האוויר, להג"א ולחילות היבשה בדומה לצבאות אחרים בעולם. מהר מאוד הדרגות אוחדו.

ב- 1950 נוספה דרגת אלוף משנה ולכן משה דיין הצליח להתקדם קודם לכן מסגן אלוף לאלוף. לאחר מלחמת ששת הימים נוספה דרגת תת אלוף ומאז נוספו דרגות לנגדים (וגם בוטלו דרגות חוגרים): רב סמל בכיר, רב סמל מתקדם, רב נגד.

בעבר סמל וסמל ראשון יכלו להיות נגדים אבל כיום בשל הוספת דרגות הן כבר אינן נחשבות לדרגות נגדים.

 

דרגות חוגרים

 

טוראי - אינו עובד טורייה כפי שנאמר במערכון, אלא חייל פשוט מן השורה. שורה היא טור ומכאן שם הדרגה. זו הדרגה שהכי קל לקבל מתגייסים וישר מקבלים דרגת טוראי אך אין לה שום ציון. את דרגה זו גם קשה לאבד אבל יש כאלו שבכל זאת הצליחו. האדון רמי דותן לשעבר תת אלוף בחיל האוויר מעל במיליונים נידון למאסר ולגירוש מצה"ל. בניגוד למקובל כיוון שהוא גורש מהצבא כל דרגותיו ועיטוריו נשללו ממנו ולכן הוא אפילו לא טוראי.

 

טוראי ראשון (טר"ש) - דרגה שבוטלה כיוון שהייתה סתם חנטר"ש. מי שהיה מצטיין בקורס או מסיים קורס הדרכה היה מקבל את הדרגה. ה"סרדין" הזה אמנם קיצר את ההמתנה לדרגת הרב"ט אבל לא הוסיף כבוד למקבלה.

 

רב טוראי (רב"ט)- אין מה להכביר במילים כיום הדרגה הראשונה שיש לה ציון על המדים וכמנהג המקום נוהגים לקבל את השרוול עד שיסתיר חלק מהפס התחתון שיחשבו שמסתתרת שם דרגת סמל. המילה רב תחזור בדרגות אחרות וכבר בתנ"ך מצויינים אנשים בדרגה גבוהה יותר כרב - . כך: רב טבחים (מלכים ב כה, כח), רב מג ורב סריס (ירמיה לט, ג). ירמיה גם מציין לנו את המילה רב כדרגה כלשהי (לט, יג; מא, א).

 

רב טוראי ראשון (רט"ר) - לא להאמין אבל הייתה דרגה כזאת, כמו שהיא צצה ככה היא נעלמה.

 

סמל - ראשי תיבות של "סגן מחוץ למניין". במשך שנים רבות היו רק שתי דרגות מעליו סמ"ר ורס"ר ולכן הדרגה נחשבה יוקרתית הרבה יותר מהיום.

 

סמל ראשון (סמ"ר) - הסיומת המקובלת בדרגות חוגרים היא תוספת הראשון לדרגה גבוהה יותר. בארצות הברית קיימת דרגת First Sargent בצבא היבשה והנחתים שהיא דרגה גבוהה מסמל אבל אינה ממש מקבילה לסמל ראשון שלנו.

 

רב סמל - הדרגה הראשונה שנחשבת ממש לדרגת נגד ומקבלת סימול דומה, פעם בדרגה דמויית שעון, לאחר מכן על דש הבגד ולבסוף על הכותפת.

 

רב סמל ראשון (רס"ר) - הדרגה האלמותית ובמשך שנים הדרגה הגבוהה ביותר לחוגרים.

 

רב סמל מתקדם  (רס"ם) - דרגה שהוספה כדי לקדם נגדים שקודם לכן היו רק צוברים כוכבים שהיו מציינים את הוותק בדרגה. הדרגה הוספה ליצירת דרגת ביניים בין הרס"ר לרס"ב.

 

רב סמל בכיר (רס"ב) - דרגת הנגדים הראשונה שהוספה במטרה ליצור קידום ובידול בין נגדים. יועדה בעיקרה לנגדים הבכירים ביחידה.

 

רב נגד (רנ"ג)  - דרגת הנגדים האחרונה שהוכנסה מסיבות דומות מאוד לאלו שהביאו להכנסתה של דרגת הרס"ב ועם ריבוי הרס"בים ולכן גם מספר המחזיקים בה ביחידה אחת אמור להיות נמוך.

 

דרגות קצונה

בתנ"ך היו דרגות פיקודיות, בשמות יח, כא מסופר על שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות שהממונה עליהם היה שר הצבא (שופטים ד, ז). למרות שדרגות דומות היו מקובלות בעולם העתיק בצבאות אחרים (קנטוריון ברומא - שר מאה) הדרגות לא התאימו לצבא מודרני. על אף זאת נמצאו בתנ"ך שלושה שמות בסיס לדרגות קצונה.

 

ממלא מקום קצין (ממ"ק) - איני יודע אם זו דרגה או עונש. האדם היחיד שהכרתי בדרגה זו היה צוער שקיבל עיכוב לדרגת סג"ם בשל תאונה שעשה.

 

סגן משנה (סג"ם) -  הצורה גזורה מהדרגה האנגלית Second Lieutenant מילולית סגן שני.

 

סגן -  הדרגה הגיעה מהמילה סְגָן ברבים סגנים בתנ"ך מדובר בדרגה של פקיד (ישעיה מא, כה; ירמיה נא, כח; עזרא ט, ב) בתקופת בית שני זה סוג של עוזר (פסחים א, ו; יומא ג, ט). כמו הדרגה האנגלית  Lieutenant  כיוון שיש לה את המשמעות של עוזר היא התאימה לדרגת הקצונה הנמוכה יותר.

 

סרן - דרגת קצונה פלשתית (יהושע יג, ג; שופטים ג, ג) מכאן סרן ורב סרן (רס"ן)

 

אלוף - מנהיג נזכר כבר בבראשית כעומד בראש שבט או קבוצה אצל האדומים (בראשית לו, טו ואילך) .  בתחילה היו רק דרגות סגן אלוף (סא"ל), אלוף ורב אלוף (רא"ל) לאחר מכן נוספה דרגת אלוף משנה (אל"ם) ובתקופה מאוחרת יותר תת אלוף (תא"ל).

 

מבחינה לשונית לא ניתן להגיד שסגן של משהו הוא פחות מתת של משהו, אבל כיוון שקבעו את הדרגות כך, הדירוג הוא מסגן- ל-משנה לתת-. 

 

הקידום המקובל מדרגה לדרגה הוא על ידי ותק, כפי ששרה אדית פיאף פז"ם, פז"ם, פז"ם.

 

ויקיפדיה - דרגות צה"ל