הקשר יוון - צרפת - ספרד

לא אין זה כמו שאתם חושבים הקשר שלהם לאיחוד הארופי הוא איזה קשר לשוני מסוים אלא העובדה ששם ארצות אלו בעברית שונה משמם הנפוץ באירופה.

 

הסיבה היא שארצות אלו הם שמות של ארצות תנ"כיות שהרבה יותר מאוחר שויך להן השם התנ"כי. שיוך השם הוא פרשנות כי מהמקור בכלל לא נראה שהכוונה לארצות אותן אנו מכנים כיום בשמות אלו.

 

האמת שבלבנון היה קיים מקום שנקרא צרפת וכיום נקרא סרפנד שזה גם השם הערבי של צריפין. במלכים א יז, ט מסופר על אליהו שהלך למקום זה סמוך לצידון.

 

יוון אף שונה מצרפת וספרד כי שמה בעברית ובערבית נובע מהיונים, השם האירופי נובע מהגרקים והשם ביוונית הלס נובע מההלנים.

 

יש לציין שמות נוספים בעבר אשכנז (בראשית י, ג) יוחסה לצרפת או גרמניה ומאוחר יותר רק לגרמניה ולכן יהודי אירופה הם אשכנזים. טורקייה (זה שמה הרשמי של המדינה הזו) נקראה בעבר תורגמא או תוגרא או תירס (בראשית י, ב) על שם דמויות באילן היוחסין המקראי (בראשית י).

ואם תהיתם ביידיש טורקישע וייץ (חיטה טורקית) הוא תירס ולכן הצמח נקרא בשם זה.

שבור את הרגל

 

הברכה הלקוחה מעולם המשחק "שבור את הרגל" היא די מוזרה.

הברכה קיימת גם באנגלית Break a leg אבל יכול להיות שלמרות שהגיעה אלינו מהאנגלית דווקא העברית היא המקור שלה.

 

המקור אינו ידוע באופן מוחלט אבל יש כמה השערות.

 

השערה ראשונה: בתקופת המלך ג`יימס הראשון (מאות 16 - 17) השחקנים קיבלו טיפים מהקהל אם ההצגה הייתה מוצלחת. אלו היו במקרה הטוב שקיקי מטבעות שהיו נזרקים לבמה ולכן השחקנים היו צריכים לכרוע ברך כדי להתכופף ולהרים אותם, זאת בניגוד להשתחוות שיכלו לעשות בהטיית הגוף בלבד וברגל ישרה. מכאן שהשחקנים כופפו את הרגל כדי לאסוף את הכסף וכך "שברו את הרגל".

 

השערה שנייה: היא "לשון סגי נהור"  - הפוך על הפוך. שחקנים מאמינים באמונות תפלות, ולכן כדי לבלבל את המזל הרע הם אומרים משהו רע כדי שייצא משהו טוב.

 

השערה שלישית: ביוון העתיקה לא נהגו למחוא כפיים אלא לרקוע ברגליים לכן הצגה טובה הקהל ירקע עד שישבור את הרגליים. בתקופה האליזבתנית גם הגיבו ברגליים אלא שאלו היו רגליים של הכיסאות, אך בכל מקרה גם כאן יכולה להישבר רגל של כיסא מרוב חבטות של הכיסא ברצפה.

 

השערה רביעית: השחקן ג`ון ווילקס בות זכור לא בשל הופעתו אלא בשל כך שרצח את לינקולן ולאחר מכן קפץ מתאו של לינקולן לבמה ושבר את הרגל. לכן להופעה בלתי נשכחת ראוי לשבור את הרגל.

 

השערה חמישית: וילון הצד נקרא באנגלית leg . אם ההצגה היא מוצלחת השחקנים ייאלצו לחזור לבמה להשתחוות פעמים כל כך רבות  עד שהווילון מרוב סגירה ופתיחה יישבר. 

 

השערה שישית: שמקור הברכה הוא בעברית. בתאטרון הגרמני בתחילת המאה עבדו ושחקו יהודים רבים לפני עלייה לבמה הם בירכו זה את זה ב"הצלחה וברכה" או כפי שזה נשמע במבטא גרמני או יידישאי: הַצְלוּחֶה וּבְּרוּכֶה (Hatsloche u Bruche) לגויים שעבדו בתאטרון זה נשמע כמו (Hals und Beinbruch) - שבור צוואר ורגל. משם זה התגלגל לארצות אחרות. עליית הנאצים הביאה לבריחת רבים מאנשי התאטרון מגרמניה ולהפצה של הביטוי במדינות אחרות.

 

כל זה כתוב בויקיפדיה באנגלית, אבל הבעיה בהסברים על התאטרון האנגלי במאות הקודמות הוא שהמונח הזה הפך שגור במאה ה-20 בעיקר בעשור השני ואילך עם נסיקה בשנות הארבעים. מה שתואם לשתי מלחמות העולם שגרמו לשחקנים גרמניים לנדוד לארצות הברית. 

אתר גרמרטיסט מציג גרף שמצביע על השימוש הנרחב של הביטוי והפיכתו למטבע לשון במאה העשרים. 

אם הביטוי ישן כל כך מדוע לא הפך שגור קודם לכן?! ואיך הוא קיים בשפות אחרות חוץ מאנגלית אם מקורו בתאטרון השקספירי?! 

בעיות אלו מצביעות שההסבר ההגיוני ביותר הוא שהמקור הוא בתאטרון הגרמני ולכן גם מקורו בעברית.

תמרון

 תמרון היא מילה שנשמעת מאז שמhת תורה תשפ"ד יותר ויותר. 
מהי ומתי החלו להשתמש בה.

כפי שמסבירה האקדמיה ללשון העברית תמרון היא מילה שחידש בן יהודה לפי המילה הערבית תַמְרִין.

ובצה"ל יש לה שתי צורות בחולם ובשורוק. ראו גם אצל רוביק רוזנטל הזירה הלשונית.

משנות הארבעים של המאה העשרים המונח תמרון כבר שגור ושימש גם היכן שאנו משתמשים כיום בתרגיל:

שערים 7 במרץ 1957: מוסקבה: הפינוי "תמרון"

יום יום 1 ביולי 1948: הערב תמרון אזעקה בת"א

אמר 26 ביוני 1942 תמרון האפלה בהודו

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה אנו רואים את תמרון במובנו הצבאי מופיע בעיתונים "החרות" ו"מוריה":

מוריה 8 דצמבר 1911/ הצבא הרב ‭2000)‬ בערך) הנמצא בעירנו לרגלי מצב המלחמה, עורך את בחינותיו על הככר שאחרי מערת אליהו. ביום הרביעי ערכו תמרון גדול, והרבה מבני העיר יצאו לראותו

החרות 5 ביוני 1912 / השבוע הזה היה שבוע של תמרון אוירונים

תמרון במובן של דרך פעולה, תכסיס להביא אחרים לפעול כרצונך אנו מוצאים כבר כעשור לאחר מכן:

דבר 22 באוקטובר 1926 /כי הכרוז אינו אלא תמרון הקשור בטרוסטים הבין-לאומיים /

דאר היום 28 אפריל 1929/ סוברים העתונים הצרפתיים כי העלאת שער הריבית אינה אלא תמרון פוליטי.

העולם 25 אוקטובר 1929/  ולמין תמרון של שתי תעמולות ותחרות של שתי תאבות־נצחון

הארץ 25 נובמבר 1934 / בפאריס סבורים שכל הכרזתו שר ארשאמבו הוא תמרון פוליטי מצד הראדיקלים־סוציאליםטים

ובאותה עת אנו מוצאים את תמרון גם כפעולה לשליטה על תנועה של כלי תחבורה:

דאר היום 5 מרץ 1929/ הועדה באה לידי המסקנה שאבדן ספינת האויר בא לרגל תמרון בלתי נכון 

איזו פצצה!

 

מה ההבדל בין פצצה, טיל ורקטה?

 

פצצה היא מיכל מתכת שמלא בדרך כלל בחומר נפץ או בחומר כימי או ביולוגי. היא מופעלת באמצעות המרעום שמפוצץ אותה ומשוגרת לרוב ממטוס. לפצצה אין כל יכולת תנועה והיא מסתמכת על האנרגיה של השיגור. לעתים מכונים מטעני נפץ גם בשם פצצות.

 

רקטה היא חפץ בעל יכולת הנעה עצמית היא משוגרת ממשגר כלשהו המכוון לכיוון המטרה. הרקטה מורכבת מהמנוע ומראש הנפץ המכיל את חומר הנפץ. כאלו הן הקטיושות והקאסמים. 

 

טיל הוא חפץ בעל יכולת הנעה עצמית ומנגנון לכיוון למטרה. טילים כוללים אפשרות לתקן את מסלולם באופן עצמאי או לפי הוראת המפעיל. בשאר המרכיבים למעט יכולת הניווט ותיקון המסלול הם דומים לרקטות.

  

כיום קיימות רקטות שמתקנות את מסלולן לאחר השיגור אבל רקטה אינה חייבת להיות בעלת יכולת תיקון מסלול. הטיל לעומת זאת מחייב יכולת כיוון למטרה גם אם היא פשוטה. כמו כן קיימים טילים שלא רק מתקנים את מסלולם אלא מתבייתים על מטרה וגם אם היא נעה יכולים לפגוע בה.

ניקודה של פצצה בנסמך הוא: פִּצְצַת/פְּצָצַת מצרר.

למה שתי נטיות?

הנטייה פִּצְצַת הייתה הנטייה התקינה אבל רוב הציבור אמר פְּצָצַת.

והאקדמיה ללשון העברית החליטה יום אחד לבחון את הנושא וקבעה שאין סיבה לא לאשר את צורה הנטייה שרוב הציבור משתמש בה כצורה התקינה. פנו מרשות השידור לאקדמיה ואמרו לה אנו כבר הרגלנו את קרייננו להגיד פִּצְצַת. וכך ישנן שתי צורות נטייה לפצצה.

 

אך יש עוד עניין מדוע אמרתי: בדרך כלל משוגרת ממטוס?

כיוון שמרגמה גם משגרת פצצות.

 

כאו נעמוד בקצרה על ההבדל בין מרגמה לתותח:

תותח יורה פגזים, קליעים שנדחפים מהקנה בעזרת חומר נפץ (חנ"ה -חומר נפץ הודף) שבחלק מהתותחים נמצא בתרמיל באופן דומה לרובה רק בקנה מידה גדול.

לעומתו במרגמה הפצצה מוכנסת לקנה נופלת על הנוקר נוצר פיצוץ והגזים הנוצרים דוחפים את הפצצה החוצה.

 

אם כן מדוע זה פצצה ולא קליע או פגז? כיוון שהיא משוגרת בשלמותה, וכמו כן היא כוללת זנב שנועד לייצב אותה במעופה למטרה.

לתולדות המחדל

50 שנה ליום הכיפורים ומתקפת החמאס הנוכחית העלו מחדש את המילה מחדל.

מֶחְדָּל על פי מילון אבן שושן הוא: (1) חוסר מעש, אי עשייה, (2) מחסור, (3) החטא באי עשייה. על פי מילון אבניאון: (1) כישלון באי עשייה, (2) כנ"ל החטא באי עשייה, (3) אי-יכולת לקיים דבר הנדרש על־פי החוק, החובה או התחייבות חוזית, (4) הימנעות ממעשה שהעובד חייב לעשותו על פי חוק, נוהל או הוראה. 
מילון אבניאון מוסיף את (5) שאנו רגילים לראות כחלק מהביטוי ברירת מחדל: תכונה, ערך או ברירה, שיהיו בתוקף בתוכנית כאשר אין קביעה מפורשת אחרת.

כיום הפירוש השכיח למחדל הוא כשל חמור הנובע בעיקר מאי עשייה, והיא קרובה להגדרה בחוק העונשין: "מחדל" - הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה.

המילה מגיעה כמובן מהשורש חד"ל, הנמצא כבר בתנ"ך במובן הפסקה:

וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָֿל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹתֿ הָעִיר.(בראשית יא, ח)

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְֿיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְֿךָ לְאָחִיךָֿ לַעֲנִיֶּךָֿ וּלְאֶבְיֹנְךָֿ בְּאַרְצֶךָ.(דברים טו, יא)

וַתֹּאֿמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָהֿ הֶחֳדַֿלְתִּי אֶת מָתְקִי וְאֶת תְּנוּבָֿתִֿי הַטּוֹבָֿהֿ וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים. (שופטים ט, יא)

המילון ההיסטורי מציג היקרות של המילה לראשונה אצל רבי סעדיה גאון, שבעתא לשבועות ואזהרות: "נַשְׁכִּימָהֿ צוּר לְשַׁבֵּחַ כִּי חָס עַל דַּל לְתֿוֹרִים וּבְֿנֵי יוֹנָהֿ וַעֲשִׂירִיתֿ כְּמַחֲדַֿלִּים."

יש לנו מן השורש את חֲדָלָה = חדילה ו-חִדָּלוֹן כליה, אובדן.

אדם חבר כל כישורים או מנוול הוא חֲדַל אִישִׁים.

נִבְֿזֶה וַחֲדַֿל אִישִׁים אִישׁ מַכְֿאֹבוֹתֿ וִידֿוּעַ חֹלִי וּכְֿמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. (ישעיהו, נג,ג).

מי שאין לו כסף לשלם את חובותיו הוא חֲדַל פֵּרָעוֹן ומצבו הוא חֹדֶל פֵּרָעוֹן.

מי שמכיר את הנדב"ר (נוהל דיבור ברדיו) הצה"לי, ודאי מכיר את הביטוי שמפקד מורה להפסיק את השיחות הלא נחוצות בקשר: "חדל קשקשת ברשת"  וכן הפקודה להפסיק את הירי: חֲדַל!

מלחמת יום הכיפורים שהביא את המילה מחדל לכותרות. טבעה גם את הביטוי "מי אחראי למחדל?

ונסיים בשורות האחרונות של הפזמון של נעמי שמר "אין לי רגע דל" (שבו אין מחדל אבל כן יש סקנדל).

"אמרתי לילה טוב ובעזרת השם/ אולי מחר יהיה לי יום משעמם"

מה בין לקוני לספרטני

 

רבים יודעים מהו ספרטני - פשוט, נזירי, ללא פאר והדר. לא קשה גם לדעת מה המקור לכך - ספרטה.

 

הספרטנים היו אנשים שחיו על חרבם, מגיל צעיר הם קיבלו חינוך נוקשה ולמדו לחימה. הכשרה זאת הפכה אותם ללוחמים מעולים ששירתו בצבאות עזר רבים כולל הצבא הפרסי, שלימים הם יילחמו נגדו.

 

החייל הספרטני היה חלק מצוות מצומצם החיילים בצוות נבחרו על ידי חברי הצוות עצמו מה שגרם ללכידות לאחדות ולהרמוניה בצוות.

הם חיו ביחד שהם מבשלים ואוכלים ביחד. המזון היה מעין מרק שחור עשוי משאריות של בשר (אם יש) ודם.

הריח והטעם היו כל כך רעים, עד שהאתונאים יריביהם של הספרטנים שלבו את השירות בצבאות זרים והמרק הדוחה לבדיחה שאחר כך סופרה על הבריטים.

"הספרטנים יצאו לכבוש את העולם כי הם לא אהבו את האוכל בבית"

 

אם כן אנו רואים שספרטני הוא משהו נוקשה וצנוע עד כדי נזירות - צייקנות.

 

אז אתם שואלים איך זה קשור ללקוניות.

 

הספרטנים ככאלו שרוב שנותיהם בילו בצבא נהגו כמו בכל צבא לענות תשובות ישירות וקצרות: כן לא וכו`.
ההיסטוריון פלןטרכוס מספר, כאשר פיליפוס השני מלך מוקדון יצא לכבוש את יוון הוא שלח לספרטה הודעה בה שאל, באיזה צד הם ידידם או אויבים.
תשובת ספרטה:"לא זה ולא זה".
התשובה עיצבנה את פיליפוס ששלח מסר תקיף "אם אפלוש ללקוניה אהרוס אתכם ולא תוכלו להתאושש לעולם".

התשובה של ספרטה הייתה "אם".

תשובה לקונית היא תשובה מעין זאת קצרה ישירה ואינה מפורטת.

ומדוע היא נקראית לקונית כי ספרטה שכנה באזור שכונה לקונייה ומכאן המילה לקוני.

אנדרטת לאונידס מלך ספרטה (מקור: פליקר)

ידע שור קונהו חמור צחק על בעליו

טוב זה בעצם לא חמור אלא אתון - אתונו של בלעם.

על פי המדרשים כאשר פתחה אתונו של בלעם את פיה היא לגלגה עליו בדבריה.

בבמדבר פרק כב מסופר על כך: "ויפתח ה` את פי האתון ותאמר לבלעם: מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים" (פסוק כח).

ומדוע אומרים שלגלה עליו? כי היא משתמשת במילה רגלים במקום פעמים.

רגל ופעם הם מילים נרדפות כפי שרואים בישעיהו כו, ו: "תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים" אבל איך מוזכרת המצווה של עלייה למקדש - לירושלים "שלוש פעמים בשנה ייראה זכורי אל פני האדון ה`" (שמות כג, יז) ואותם פעמים נקראים שלושת הרגלים.

הטענה של המדרשים נובעת מפסוק זה "ותרא האתון את מלאך ה` ותילחץ אל הקיר, ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר." (פסוק כה). המדרשים אומרים בשל כך הפך בלעם צולע והאתון מלגלגת עליו במשחק מילים שלוש פעמים - שלוש רגלים, וגם לבלעם שלוש רגלים, שתיים שלו והמקל שהוא נשען עליו.

חמור ובעלים אסוואן מצרים מקור ויקיפדיה

עלייה לרגל

 

סוכות הוא אחד משלוש הרגלים (פסח, שבועות, סוכות -לפי הסדר בתורה).

רעיון מעניין מדוע קוראים לכך עלייה לרגל מציג פרופסור אדם זרטל. הוא תמיד תהה מדוע עליה לרגל מדוע לא ברגל.

 

פרופסור זרטל גילה חמישה אתרים שצורתם כף רגל בבקעת הירדן, כמו כן עיר דוד (ירושלים בימי דוד המלך) צורתה ככף רגל. לרגל יש תפיסה של בעלות במסורת הקדומה שחלחלה לביטויים כגון "דריסת רגל" ו"דחיקת רגלים". הרגל היא מקום מקודש דריסת רגלו של האלוהים על האדמה.

נראה שגם התנ"ך עצמו דבק ברעיון הזה:

 

"כה אמר ה` השמים כסאי והארץ הדום רגליי, אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי." (ישעיהו סו, א)

"ויאמר אליי בן אדם את מקום כסאי ואת מקום כפות רגליי אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם..."(יחזקאל מג, ז)
 

אך מה מקור המילה רגל.

בציווי בתורה שנתן את השם למועדים אלו נאמר:

"שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (שמות כג, יד)

 

הפירוש המילולי הוא שלוש פעמים כפי שניתן לראות בסיפור בלעם.
"על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים" (במדבר כב, לב)

 

לפי האזכור המקראי המשנה קבעה את המונח רגל לשלושה מועדי העלייה לרגל.

.

"יגיענו למועדים ולרגלים אחרים" (פסחים י, ו)

"באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים" (ראש השנה א, א)

 

אבל הביטוי עלייה לרגל מגיע מהתלמוד הבבלי:

"כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל" (פסחים ח/ב)

"בשעה שישראל עולין לרגל" (יומא כא/א)

 

יש שני שימושים (הרלוונטים לענייננו) לאות השימוש ל` 

הראשון לציון זמן:

"ויברך את הגמלים מחוץ לעיר לעת ערב לעת צאת השואבות" (בראשית כד, יא)
"ואל העם תאמר התקדשו למחר" (במדבר יא, יח)
"ומה תעשו ליום פקודה ולשואה" (ישעיהו י, ג)

 

השני לתכלית, מטרה מסוימת:

"ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים. וייתן אותם אלוהים ברקיע השמים להאיר על הארץ" (בראשית א, טז-יז)
"והיה האוכל לפיקדון" (בראשית מא, לו)
"כי נתן לכם את המורה לצדקה" (יואל ב, כג)

 

כלומר מבחינה לשונית עלייה לרגל היא עלייה בעת הרגל (המועד) או עלייה למטרת רגל. שניהם הסברים קבילים מדוע עלייה לרגל ולא עלייה ברגל.

 

וכן אנחנו מוצאים במשנה:

 

"המעלה פרות מן הגליל ליהודה, או עולה לירושלים" (מעשרות ב, ג)

 

והרי בעלייה לרגל הולכים לירושלים.

 

מה שאומר שמבחינה לשונית אין תמיכה לתאוריה של פרופסור זרטל. השימוש בלמ"ד הוא תקין, עולים במועד מסוים (הרגל) או למטרת מסוימת - הרגל. היו עולים לירושלים -  יעד הרגל.

המונח רגל בתנ"ך משמעו פעם (ראו הרשימה "ידע שור קונהו חמור צחק על בעליו") ורק במשנה הוא מתקבע למועד. גם אם חכמי המשנה עדיין ידעו על המתחמים המקודשים בצורת רגל הרי המונח עלייה לרגל הוא מתקופת התלמוד ואז כבר נשתכחו זכרם של אותם מתחמים.

ארעי

 בסוכות מצווה לשבת בסוכה שהיא מבנה זמני או בלשון אחרת אֲרָעִי.

המקור הוא המילה אַרְעַי מהשורש א-ר-ע ופירושה מקרה או משהו זמני.

 

אם חשבתם שסתם קישרתי את המילה לנושא סוכות אז המילה מופיעה במשנה בצורה שונה - עֲרַאי בהקשר של סוכות.

 

"כל שבעה הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי " (סוכה ב, ט).

עד מאה ועשרים

 

בשמחת תורה נקראת הפרשה האחרונה בתורה וזאת הברכה בפרשה זו נמצא מספר ביטויים השגורים בפינו. 

 

עד מאה ועשרים אנחנו מאחלים ביום הולדת. למה לא כמו מתושלח תשע מאות שישים ותשע?

"ויהיו כל ימי מתושלח תשע שישים שנה ותשע מאות שנה וימות"  (בראשית ה, כז)

ראשית זה זמן סביר שאנשים יכולים להגיע אליו.

שנית מתושלח אינו יהודי, לעומת זה משה המנהיג הדגול מת בגיל זה.

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה` פנים אל- פנים" (דברים לד, י)

שלישית משה הגיע אליו במצב בריאות מצויין "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לֵחֹה" (דברים לד, ז) כלומר לא היה לו לא קטרקט (ירוד בעברית) ולא גלאוקומה (ברקית).

ומכאן הביטוי לא נס ליחו על משהו ישן שעדיין שומר על רעננות.

אגב בתיאור גילו של משה בעת מותו השנים מסודרות בסדר שאנו רגילים לו מהגדול לקטן ולא כמו הסדר המקובל בתנ"ך מהקטן לגדול כפי שספרו את ימי חייו של מתושלח.

הכל זהב הכל זהב

לאחרונה פורסם שאחד מהמסייעים לרשימת "צעירים בוערים" הוא חבר הכנסת משה (קינלי) טור פז. שמם המשפחה הקודם היה קיילנגולד שנהגה לעיתים ציילנגולד, ופירושו שורת זהב. אני חשבתי בתחילה שפירוש שמו הוא גולדברג שפירוש הוא הר זהב. 
מדוע חשבתי כך? טור בארמית הוא הר ופז הוא כמובן זהב.

עַל-כֵּן, אָהַבְתִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ--    מִזָּהָב וּמִפָּז. (תהילים קיט, קכז) בין אלו שנשאו את שם המשפחה גולדברג (הר זהב) או בן זוגו גולדנברג (הר מוזהב) יש כמה אנשים מפורסמים הבדרן והמנחה, בנו של השחקן  אליהו גולדנברג, דודו טופז שבחר לעברת את המתכת היקרה לאבן יקרה. פרופסור להיסטוריה מיכאל  הר סגור (מישל גולדברג) את שמו לקח מספר איוב שם סְגוֹר הוא זהב מובחר.

"לֹא-יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ; וְלֹא יִשָּׁקֵל, כֶּסֶף מְחִירָהּ" (איוב כח, טו)
בדרך כלל אנשים שבוחרים לעברת את השמות גולדברג או גולדנברג בוחרים בהר זהב או הרפז (אך שם המשפחה הקודם של השחקן שרגא הרפז הוא זילברשטיין= אבן כסף). את ההר ניתן להחליף ב"טור-טורא" הארמי לזהב יש מספר חלופות אבל חלקן לא נשמעות טוב כמו כתם, חרוץ ודהב הצורה הארמית. 
החלופות יכולות להיות תכשיטים מזהב כגון רביד "וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ." (בראשית מא, מב) או אבנים יקרות דוגמת דודו טופז "וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם." (בראשית ב, יב). 
שיטה אחרת היא לבחור מקום ממנו מגיע זהב. זה מה שעשה ישעיהו (שייקה) גולדשטיין (אבן זהב) שבחר בשם אופיר.
 אוֹקִיר אֱנוֹשׁ, מִפָּז; וְאָדָם, מִכֶּתֶם אוֹפִיר. (ישעיהו יג, יב)
אלכסנדר יהלומי (אברשה ריבק) הוא לא אחד מהגולדנברגים עליהם הוא שר: