כל הימים כל הימים חולם אני על תיבת קסמים. תיבת עור מכוסה במכסה בה אשים כל מה שאני רוצה.

ויהי ערב ויהי בוקר, ואקום ואלך אל החנות ואפן כה וכה והנה למולי בית פרמקטיא דאביזיריא דביתא דקנו אבהתנא בארעא דישראל כל דיצריך יתיי וגו'. ואומר לעצמי בבית ממכר זה יש דברי חמודות ובו אמצא את חפצי. נכנסתי להחנות ואבקש לי את אשר חמדה נפשי.

ותפנה אלי המוכרת ותשאל לחפצי ואענה לה לפי מנהג המקום שמחפש אני תיבה.

ותאמר לי "מה?"

אני שהנני אדם סובלני, סבלני (ושקרן, לפחות בכל הנוגע לשתי המילים הקודמות) חזרתי על דבריי.

"סליחה?!" אמרה לי המוכרת שעל פניה הבעה של תמיהה.

שבתי וחזרתי על דבריי.

"אדוני איך אתה מדבר!"

לא ידעתי מה להשיב למוכרת הרי איני יכול להעביר לה כאן על רגל אחת מחצית מהקורס תורת צורות למען הסבר לה כיצד אנו יוצרים הגאים, הכסדום היינו לפלורנטין דמינו? החלטתי לשוב ולומר את דבריי שאני מדגישם שמא היא כבדת שמיעה. לתדהמתי הדבר לא השקיט אותה אלא אף עורר בה רוגז.

"מה זה! איזה מין שפה זו! איזה מילים!"

נדהמתי הרי אנוכי דובר עברית צֶחה אשר חידשוה חכמי הלשון למען דבר עברית שפתנו הקדושה כדבר אבותינו מימים ימימה. דא עקא, לשוני לשון חז"ל וסבלנות המוכרת ז"ל, זאת יכיר כל החפץ חיים.

ניסיתי שוב אך חמתה של המוכרת רק גברה והיא החלה צווחת ככרוכית. כך הבנתי שלפני יהודייה קשת הבנה, שכנראה לא הגיע אליה שמעו של אחד העם אשר אמר "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון". הבינותי שעליי לבאר את דבריי אך טרם הספיקותי לומר "ירושלים של זהב ושל נחושת" מיד פרצה היא בצווחות:

"אה אתם הירושלמים! אתם משוגעים! אין פלא שיש סינדרום שיגעון על שם ירושלים!"

מה זאת רוצה מיני, אני אין לי ולא היה לי חלק ונחלה בירושלים. סבור הייתי שכנראה המוכרת היא ירושלמית כי הרי מאאתים פעמים מסבירים לה והיא לא תופסת. היא נראתה לי מועמדת ראויה ל"ירושלמים אנונימיים", אותם אלו שהושפעו יותר מדי מאוויר הרים צלול כיין וריח מטהר אוויר.

אַיֵּה הָיְתָה לְמוֹכֶרֶת
זוֹ הַגְּבֶרֶת
אֲשֶׁר יָבוֹא אִישׁ
תַּעֲמִידֵהוּ בְּמַצָּב בִּישׁ
כִּי עִבְרִית אֵינָהּ דוֹבֶרֶת

יצאתי משם אבל וחפוי ראש ודבר אין בידי. מה חטאי ומה פשעי שפשוט רציתי לומר:

""תַּרְכּוֹס אסור לטלטלו"" (ירושלמי שבת ג,ו)

מקור המילה אינו ידוע במדויק היא יוונית או לטינית שכנראה הגיעה דרך הארמית כפי שמצביע האזכור בבראשית רבה

"רבי שלמוני בשם ריש לקיש אמר: תרכוסא של ג' רגלים הראה לו.רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: את הוא רגל שלישי." (בראשית רבה סח)

רוב האזכורים הם בתלמוד הירושלמי מסכת שבת:

"רב אמר תרכוס שהוא עומד בר"ה [רשות הרבים] גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה המשתמש בתוכו לרה"ר [רשות הרבים] ומרה"ר לתוכו חייב. (ירושלמי שבת, א)

בפירוש של דוד פרנקל לתלמוד ירושלמי ""קרבן העדה"" כתוב שתרכוס הוא ארגז של עץ. מכאן מובן למה אסור לטלטלו בשבת.
אבל ב"תוספות יום טוב" למסכת כלים (פירוש למשנה של יום טוב ליפמן הלר מתבסס על רבי עובדיה מברטנורה (רע""ב)) מתגלה לנו משהו:

""תרבוסין - וכך העתיקו הר"ב והר"ש. גם הרמב"ם בפירושו. אבל בחיבורו פכ"ז מה"כ כתב תרכוסין בכ"ף וכן הוא בערוך)

יום טוב ליפמן מתייחס ליד החזקה הלכות כלים כז, ה:
"שלשה תרבוסין של עור הן של ספרים טמא"

 תרבוס מופיע במשנה במסכת כלים:

""שְׁלשָׁה תַרְבּוּסִין הֵן. שֶׁל סַפָּרִין, טָמֵא מִדְרָס. שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל זֵיתִים, טָהוֹר מִכְּלוּם"" (כלים כד, ה)

ורע""ב אומר:
""תרבוסים - כלים של עור כעין ארגזים:
 של ספרים - מקיזים דם:
 טמא מדרס - גדול הוא וחזי לישיבה או למזגא עליה:
 שאוכלים עליו - כלי תשמיש הוא:
 ושל זיתים - שסוחטין בו הזיתים, לא חשיב כלי של משמשי אדם"

כך אנו מוצאים שרב מילים מגדיר את תַּרְכּוֹס: ארגז גדול עשוי עץ או עור בעל מכסה ומנעול המשמש להעברת ציוד.
אבן שושן מעדיף לראות את המקורות מלשון חכמים כמצביעים על טבלה של עור ושל העברית החדשה על שולחן צד או קפה ומזוודה. 
לדעתי אבן שושן מפספס בגדול. הן המקורות במשנה הן בתלמוד ירושלמי מצביעים על חפץ שמסוגל להכיל משהו מעין ארגז.
יסטרוב במילונו ללשון התלמוד אף טוען שזו שידה או דלפק.

במילונים לא נמצא את תַרְבּוּס כי  כנראה מדובר בשיבוש כתב יד קאופמן גורס תַרְכּוֹסִין וכתב יד פארמה גורס תַרְכּוּסִין

אז הנטייה של המעצבים כיום להשתמש במזוודות כשידות ושולחנות קפה היא לא חדשנות פשוט חזרה לתקופת המשנה.

 

     

"