שיר חג ומועד

 

הפוסט הזה הוא מהבלוג הי"ד בתפוז

הכותרת מטעה כי השיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל, שהשבוע מלאו 25 שנה לפטירתו, מופיע באלבום "ירוקות" ולא ב"שירי חג ומועד ונופל". אך כמו אבשלום קור בתכניתו האלמותית, "הגיע זמן לשון" אצליח בדרך פתלתלה לקשר את שירו לחג פורים.

השיר "נשל הנחש" (מילים) הוא שיר של חשבון נפש אישי של מאיר אריאל שאינו עומד ברף הגבוה של אביו "הנמלה העניינית" ממיסדי קיבוץ מעברות. אריאל שהיה לתקופה מסוימת מזכיר הקיבוץ מעברות, נקרע בין החזון הקיבוצי של אביו לבין דרכו האישית. (פירוש מעמיק לכך תוכלו למצוא כאן במאמר של אורי הייטנר, פרשן אריאלוגי חצי רשמי.

מאיר אריאל משנה בפזמון את האופן שהוא מתאר את אזהרת אביו בפעם השנייה הוא אומר:
"אך אבא בשם אומרו 
"תעזבנו יום יעזבך יומיים"

תעזבנו יום תעזבנו יומיים הוא ציטוט מתלמיד ירושלמי ושוב אפנה לאורי הייטנר:
תעזבנו יום יעזבך יומיים – תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות דף ס"ח ע"א: "יום תעזבני, יומיים אעזבך". וכן - "אמר רבי שמעון בן לקיש במגילת חסידים מצאו כתוב יום תעזביני ימים אעזבך" (ירושלמי ברכות ט יד ד).
כאשר אנו הולכים בדרכים מנוגדות, כאשר אתה מתרחק ממני מרחק יום אחד, המרחק שנפער הוא למעשה יומיים, כי גם אני הולך בדרך ההפוכה. 

שמתם לב שאני מקפיד לציין את המקור ועל זה אמרו חכמים: 

 "הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי" (אבות ו, ו)
למה התכוונו החכמים?
כאשר מרדכי מספר לאסתר על המזימה של בגתן ותרש שומרי המלך להרוג אותו אסתר אומרת למלך "בשם מרדכי" (אסתר ב כא-כג). הדבר נכתב בספרים ושנודדת שנת המלך הוא קורא בספר ורוצה לגמול למרדכי (אסתר ו). לכן טענו החכמים שהגאולה לא הייתה באה אם אסתר לא הייתה אומרת שמרדכי הוא שסיכל את מזימת שומרי המלך.  
  

אך לא רק "אבא בשם אומרו" קשור כאן לפורים אלא גם "נשל הנחש".

מאיר אריאל אינו יכול למרות רצונו להוריד מעליו את התרבות של מייסדי הקיבוץ.
"מביט בנשל הנחש. 
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח. 
בהשילי בלי כל חשש, 
תרבות של עור אשר יבש, 
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע."

אסתר (הדסה) ודודה מרדכי נושאים שמות של אלילים, נראה כאילו הם השילו מעליהם את הזהות היהודית, אבל כמו מאיר אריאל הם אינם יכולים להיפטר ממנה והיא חוזרת אליהם באמצעות המן.

והערה לסיום
"אחת לאיזה זמן מוגבל 
אני נשמט אביון ודל"

אחד מבניו של המן נותן לנו שם נרדף לאביון: דַּלְפוֹן (אסתר ט, ז)

"

קיץ וקייטנה

 

לכאורה כל אחד מבין את הקשר בין קיץ וקייטנה, בקיץ יוצאים ל"חופש הגדול" ואז יש קייטנות. מתברר שלקיץ ולקייטנה יש קשר קצת חזק יותר מהעובדה שהקייטנות מתרחשות בקיץ.

 

במילון אבן שושן נמצא שהמילה קיץ באוגריתית (שפה שמית קרובה לעברית) היא קץ, בארמית עתיקה היא כַּיְצָא אבל בארמית מאוחרת היא קַיְטָא ובערבית קַיְטַ` פירושה חם מאוד.

 

כך מהמילה הארמית לקיץ גזרנו את הפועל לקייט - לנפוש.

 

האם העובדה שהקיץ נמצא בסוף השנה אומרת שיש קשר בינו לבין המילה קץ. אין הוכחה לכך, קץ גזור מהשורש ק-צ-ץ.

 

מה שכן אנחנו יודעים שבשבטים הצפוניים (ממלכת ישראל) היו הוגים קיץ כקֵץ.

 

בספר עמוס ח, ב שהתנבא על מלכות ישראל אנחנו מוצאים את הנבואה:

"וַיֹּאמֶר מָה־אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ."

זה נשמע משחק המילים מוזר, כי המילים קָיִץ וקֵץ בניב היהודאי (הדרומי של יהודה) אינן זהות, אבל בניב הצפוני של ממלכת ישראל עליה מתנבא עמוס שתי המילים זהות (כלומר היגוי המילה זהה בנפרד ובנסמך) (כיווץ דיפתונג (דו-תנועה) מול פירוק דיפתונג).

עוד על הנושא באתר האקדמיה ללשון העברית

הדסה

 

סמל הסתדרות מדיצינית הדסה (מקור ויקיפדיה)

ההסתדרות הציונית הדסה נוסדה ב-1912 בפורים ולכן נבחר שם זה שהוא על פי המסורת שמה העברי של אסתר שסייעה לעמה (ראו יתר פירוט בוויקיפדיה).

בסמל של הארגון העוסק בקידום הרפואה יש את המשפט "ארוכת בת עמי" הלקוח מספר ירמיהו:

"הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי"  (ירמיהו ח, כב)

ממבנה הפסוק ניתן להבין ש"אֲרוּכָה" פירושה מרפא והמפרשים מסבירים זאת היטב:

רש"י: "...ארוכת - רפואת אינפלשטר"א בלעז."

רד"ק: "... ארוכת - רפואת וי"ת אמר ירמיהו נביא וגומר כבעמוד."

מצודת ציון: "...ארוכת - ענין רפואה כמו הנני מעלה לה ארוכה (ירמיה לג)."

מצודת ציון מפנה לירמיהו לג, ו: 

"הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת"

רד"ק אומר על כך: " ארוכה ומרפא - ענין כפול במלות שונות." 

המילה חוזרת גם בירמיהו ל, יז

"כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ."

ארוכה זה בעצם הבשר שגדל על פצע שהגליד. כפי שנמצא במשנה:

"שִׁעוּר בָּשָׂר כָּרָאוּי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה" (כלים, א ה)

כל הימים כל הימים חולם אני על תיבת קסמים. תיבת עור מכוסה במכסה בה אשים כל מה שאני רוצה.

ויהי ערב ויהי בוקר, ואקום ואלך אל החנות ואפן כה וכה והנה למולי בית פרמקטיא דאביזיריא דביתא דקנו אבהתנא בארעא דישראל כל דיצריך יתיי וגו'. ואומר לעצמי בבית ממכר זה יש דברי חמודות ובו אמצא את חפצי. נכנסתי להחנות ואבקש לי את אשר חמדה נפשי.

ותפנה אלי המוכרת ותשאל לחפצי ואענה לה לפי מנהג המקום שמחפש אני תיבה.

ותאמר לי "מה?"

אני שהנני אדם סובלני, סבלני (ושקרן, לפחות בכל הנוגע לשתי המילים הקודמות) חזרתי על דבריי.

"סליחה?!" אמרה לי המוכרת שעל פניה הבעה של תמיהה.

שבתי וחזרתי על דבריי.

"אדוני איך אתה מדבר!"

לא ידעתי מה להשיב למוכרת הרי איני יכול להעביר לה כאן על רגל אחת מחצית מהקורס תורת צורות למען הסבר לה כיצד אנו יוצרים הגאים, הכסדום היינו לפלורנטין דמינו? החלטתי לשוב ולומר את דבריי שאני מדגישם שמא היא כבדת שמיעה. לתדהמתי הדבר לא השקיט אותה אלא אף עורר בה רוגז.

"מה זה! איזה מין שפה זו! איזה מילים!"

נדהמתי הרי אנוכי דובר עברית צֶחה אשר חידשוה חכמי הלשון למען דבר עברית שפתנו הקדושה כדבר אבותינו מימים ימימה. דא עקא, לשוני לשון חז"ל וסבלנות המוכרת ז"ל, זאת יכיר כל החפץ חיים.

ניסיתי שוב אך חמתה של המוכרת רק גברה והיא החלה צווחת ככרוכית. כך הבנתי שלפני יהודייה קשת הבנה, שכנראה לא הגיע אליה שמעו של אחד העם אשר אמר "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון". הבינותי שעליי לבאר את דבריי אך טרם הספיקותי לומר "ירושלים של זהב ושל נחושת" מיד פרצה היא בצווחות:

"אה אתם הירושלמים! אתם משוגעים! אין פלא שיש סינדרום שיגעון על שם ירושלים!"

מה זאת רוצה מיני, אני אין לי ולא היה לי חלק ונחלה בירושלים. סבור הייתי שכנראה המוכרת היא ירושלמית כי הרי מאאתים פעמים מסבירים לה והיא לא תופסת. היא נראתה לי מועמדת ראויה ל"ירושלמים אנונימיים", אותם אלו שהושפעו יותר מדי מאוויר הרים צלול כיין וריח מטהר אוויר.

אַיֵּה הָיְתָה לְמוֹכֶרֶת
זוֹ הַגְּבֶרֶת
אֲשֶׁר יָבוֹא אִישׁ
תַּעֲמִידֵהוּ בְּמַצָּב בִּישׁ
כִּי עִבְרִית אֵינָהּ דוֹבֶרֶת

יצאתי משם אבל וחפוי ראש ודבר אין בידי. מה חטאי ומה פשעי שפשוט רציתי לומר:

""תַּרְכּוֹס אסור לטלטלו"" (ירושלמי שבת ג,ו)

מקור המילה אינו ידוע במדויק היא יוונית או לטינית שכנראה הגיעה דרך הארמית כפי שמצביע האזכור בבראשית רבה

"רבי שלמוני בשם ריש לקיש אמר: תרכוסא של ג' רגלים הראה לו.רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: את הוא רגל שלישי." (בראשית רבה סח)

רוב האזכורים הם בתלמוד הירושלמי מסכת שבת:

"רב אמר תרכוס שהוא עומד בר"ה [רשות הרבים] גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה המשתמש בתוכו לרה"ר [רשות הרבים] ומרה"ר לתוכו חייב. (ירושלמי שבת, א)

בפירוש של דוד פרנקל לתלמוד ירושלמי ""קרבן העדה"" כתוב שתרכוס הוא ארגז של עץ. מכאן מובן למה אסור לטלטלו בשבת.
אבל ב"תוספות יום טוב" למסכת כלים (פירוש למשנה של יום טוב ליפמן הלר מתבסס על רבי עובדיה מברטנורה (רע""ב)) מתגלה לנו משהו:

""תרבוסין - וכך העתיקו הר"ב והר"ש. גם הרמב"ם בפירושו. אבל בחיבורו פכ"ז מה"כ כתב תרכוסין בכ"ף וכן הוא בערוך)

יום טוב ליפמן מתייחס ליד החזקה הלכות כלים כז, ה:
"שלשה תרבוסין של עור הן של ספרים טמא"

 תרבוס מופיע במשנה במסכת כלים:

""שְׁלשָׁה תַרְבּוּסִין הֵן. שֶׁל סַפָּרִין, טָמֵא מִדְרָס. שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל זֵיתִים, טָהוֹר מִכְּלוּם"" (כלים כד, ה)

ורע""ב אומר:
""תרבוסים - כלים של עור כעין ארגזים:
 של ספרים - מקיזים דם:
 טמא מדרס - גדול הוא וחזי לישיבה או למזגא עליה:
 שאוכלים עליו - כלי תשמיש הוא:
 ושל זיתים - שסוחטין בו הזיתים, לא חשיב כלי של משמשי אדם"

כך אנו מוצאים שרב מילים מגדיר את תַּרְכּוֹס: ארגז גדול עשוי עץ או עור בעל מכסה ומנעול המשמש להעברת ציוד.
אבן שושן מעדיף לראות את המקורות מלשון חכמים כמצביעים על טבלה של עור ושל העברית החדשה על שולחן צד או קפה ומזוודה. 
לדעתי אבן שושן מפספס בגדול. הן המקורות במשנה הן בתלמוד ירושלמי מצביעים על חפץ שמסוגל להכיל משהו מעין ארגז.
יסטרוב במילונו ללשון התלמוד אף טוען שזו שידה או דלפק.

במילונים לא נמצא את תַרְבּוּס כי  כנראה מדובר בשיבוש כתב יד קאופמן גורס תַרְכּוֹסִין וכתב יד פארמה גורס תַרְכּוּסִין

אז הנטייה של המעצבים כיום להשתמש במזוודות כשידות ושולחנות קפה היא לא חדשנות פשוט חזרה לתקופת המשנה.

 

     

"