ונתנה תוקף

אחד הפיוטים הידועים ליום הכיפורים הוא "ונתנה תוקף" שידוע בעיקר בלחנו של יאיר רוזנבלום שהלחין אותו לטקס הזיכרון לאחד עשר בני קיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום הכיפורים. הפיוט יוחס לפי הספר "אור זרוע לצדיק" לרבי אמנון ממגנצא אבל הוא  התגלה בגניזה הקהירית וזמן כתיבתו קודם לרבי אמנון ממגנצא. (ראו ויקיפידה ואתר הזמנה לפיוט)

לניתוח של הפיוט ניתן להקדיש זמן רב.

חדי העין יבחינו בנקל, שהפיוט נוקט לשון תנכית שירית עם סיומות וּן: יֵחָפֵזוּן, יֹאחֵזוּן, יֵחָתֵמוּן, אין בג"ד כפ"ת אחרי הברה פתוחה:- מִי בַחֶרֶב וניקוד בהפסק: כִּסְאֶךָ - כִּסְאֲךָ .

אתרכז בצירוף אחד המופיע בפיוט

 וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.

הפסוק לקוח ממסכת ראש השנה א,ב: "

אַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם."

ואכן פיוט זה נאמר בראש השנה והיום הכיפורים.

מהם בְּנֵי מָרוֹן?

אין מדובר בהחלפת נון במם הנפוצה בלשון בית שני, לפי מילון אבן שושן המילה מגיע מהמילה הלטינית לגדוד ספור (numerus).  אבן שושן מתבסס על כתבי יד של המשנה בכתב יד קאופמן מופיע כִּבְנוֹמְרוֹן לעומו בכתב יד פארמה כתוב כִּבְנֵי מְּרוֹן.

כלומר הפירוש הוא שהאנשים עוברים לפניו בסך כמו גדוד שצועד. 

השערה אחרת לצורה בני מרון מגיעה מהפרשנות שנותן הלמוד למשנה ולפיה מרון מגיע מאמר- כבש בארמית. הפירוש של המשפט נשאר דומה עוברים לפני כבני צאן.

בתלמוד אנו מוצאים: " ואפילו במעלות בית מרון" (עירובין כב/ב)

מדובר במעבר צר שבו יכולים ללכת רק זה אחר זה ובדרך כלל הפירוש הוא צאן אבל זה יכול להיות גם גדוד, כי מעברים צרים כאלו שמגבילים את תנועת חיילים שימשו כדי להקל להדוף תוקפים ולנטרל יתרון מספרי של התוקף. באזורים הררים נחצבו מדרגות במעברים אלו כדי להקל על העלייה.

מחבר "ונתנה תוקף" בבירור מעדיף את הפירוש הראשון לפי המשפט שבא אחריו:

"כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ 
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי"

 

ראש השנה - תשפ"ו

ראש השנה לפי הלוח העברי יהיה ה'תשפ"ו = 5786

לפי האמונה מדובר בספירה מאז בריאת העולם. 

ידוע שהעולם ותיק כמה מיליארדי שנים יותר מספירה זו. אז מהי בדיוק השנה שאליה מתכוונים?

תרגיל חשבוני קצר יחשוף שמדובר בשנת 3760 לפני הספירה  5776-2016 = 3760.

מה קרה במאה ה-38 לפני הספירה?

עיון בוויקיפדיה יגלה לנו שעל פי התיארוך, שנת 3750 לפני הספירה בקירוב היא השנה הראשונה שיש עדות לשפה פרוטו-שמית. השפה שממנה צומחות השפות השמיות.

כלומר לוח השנה העברי מציין את השנה של תחילת הלשונות השמיות שעברית היא אחת מהן.

באופן מוזר אחת הסיבות לתיארוך היא מציאת תיעוד בשפות השמיות הקדומות לחמור אך לא לעגלות. הגלגל הומצא באלף החמישי לפני הספירה אבל שימוש בו בכלי תחבורה החל בערך במאות 36 - 35 לפני הספירה, ולכן השפה הפרוטו-שמית קדמה להמצאת העגלה ונוצרה בין השנים 3800 ל- 3500 לפני הספירה. 

באקדמיה ללשון העברית תוכלו ללמוד עוד על משמעות שמות חודשי השנה

 

"

הכל דבש

דבש הוא מרכיב מרכזי בראש השנה.
ארץ ישראל מכונה במקרא "ארץ זבת חלב ודבש".

"וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ." (שמות ג,יז)

התמר שהוא אחד משבעת המינים אינו נזכר בשמו אלא כדבש.

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ." (דברים ח, ח)

בלשון חכמים באמת דבש הוא פרי מתוק של פירות

"דְּבַשׁ תְּמָרִים וְיֵין תַּפּוּחִים וְחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת וּשְׁאָר כָּל מֵי פֵרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה"(תרומות יא, ב)
"הַנּוֹדֵר מִן הַתְּמָרִים, מֻתָּר בִּדְבָשׁ תְּמָרִים" (נדרים ו, ח)
 

בערבית יש הבדל בין דבש מפרי -דבס לבין דבש מדבורה - עסל (ראו בעניין זה הערך סילאן בויקיפדיה.)

ידוע הסיפור על שמשון שהורג אריה וכאשר הוא עובר שם הוא רואה כוורת של דבורים ורודה ממנה דבש.

"וַיָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ" (שופטים יד, ח)

גם יונתן בנו של המלך שאול מפר את פקודתו ואוכל דבש מיערת דבש.

"וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת." (שמ"א יד, מג)

 שם נרדף לדבש הוא נופת

"אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ" (משלי כד, יג)

הידוע לנו מהביטוי נופת צופים.

"הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים." (תהילים יט, יא)

  "הַסֻּפְגָּנִין, וְהַדֻּבְשָׁנִין, וְהָאֶסְקִרִיטִין, וְחַלַּת הַמַּשְׂרֵת, וְהַמְדֻמָּע, פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה." (חלה א, ד)

"

ראש השנה

סדר ראש השנה - מקור ויקיפדיה

פירוש שמו של החג ראש השנה ברור, תחילת השנה.

 

"בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה לחודש בארבע עשרה שנה ...(יחזקאל מ, א)

אך כאן מדובר בתחילת שנה לא בחג עצמו. החג מקבל את שמו רק בתקופת המשנה, שבה אנחנו מוצאים מסכת ראש השנה ושם אנו מוצאים:

 

"ארבעה ראשי שנים הם. באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמישה עשר בו." (ראש השנה א, א)

 

מכאן ניתן להבין שבתורה מצווים על החג ראש השנה אבל הוא לא קרוי כך כי השנה מתחילה בניסן.

"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב)

 

ראש השנה מכונה במקרא יום תרועה.

 

"דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש." (ויקרא כג, כד)
"ובחדש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם." (במדבר כט, א)

 

 

שנה טובה

עץ הרימון נתן ריחו?

עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ
בֵּין יָם-הַמֶּלַח לִירִיחוֹ

כך אומר שירו של יעקב אורלנד רק שהוא שיבש פעמים.

פעם אחת לרימון אין ריח. רק המיץ שלו משאיר כתמים.

פעם שנייה הוא היה צריך חרוז לטעות של ריחו אז הוא שם יריחו.

 

רימון כנראה יכול לגדול ביריחו אבל יריחו ידועה כעיר התמרים עוד בתנ"ך. 

"ויביאום ירחו עיר התמרים" (דברי הימים ב, כח, טו) מספר פעמים נזכרת עיר התמרים בתנ"ך ופרשני המקרא אמרו שהכוונה ליריחו. (שופטים א, טז; ג, יג).

  

מקור ויקיפדיה

 

כמה מילים על רימון יד.

הנשק הזה קיבל את שמו בשל דמיונו עד היום לפרי הרימון.

מנגנון הפעולה שופר במשך הזמן  ונוספו סוגים שונים, אבל בתחילה זה היה דומה דמיון רב יותר לפרי. היה זה מיכל מתכת עגול שהכיל אבק שריפה וסביבו חתיכות מתכת כמו גרעיני רימון. ממנו יצא פתיל ששימש להצתת אבק השריפה. כמובן שההפעלה אז הייתה מסוכנת ולכן היה חייל שהיה מומחה לכך - רַמָּן.

(עוד על השיר עץ הרימון)

שנות טובות

היום כבר איננו שמים את לבנו לעובדה שאותן גלויות - אגרות - ברכות שאנו שולחים לראש השנה קרויות שנה טובה. ולמעשה זו ברכה שאנו מברכים זה את זה בעת שיחה.

 

תופעה זו אינה ייחודית לדוגמה: ניתן לשאול כיצד להגיע לכנסת? (במובן התחבורתי לא הפוליטי) ולמעשה אני שואלים כיצד להגיע לבניין הכנסת שהכנסת זה המוסד, כמו הפנטגון שהוא משרד ההגנה אבל למעשה הוא הבניין שבו שוכן משרד ההגנה.

מורה יכולה לבקש מתלמיד "לצאת מהכיתה" למעשה כיתה היא שם קיבוצי לכלל התלמידים שמשויכים לאותה קבוצה ולומדים באותו חדר הוא חדר הכיתה.

 

זהו קיצור שבו מילה שואלת את המשמעות מהגוף שהיא משרתת. בדיוק בצורה זו אגרת שנה טובה הפכה לשנה טובה.

 

ואגרות שנה טובה?

בלשון הדיבור "שנות טובות". אבל אנחנו יודעים שהריבוי של שנה הוא שנים

שְנות קיים רק בסמיכות.

יכולות להיות מספר סיבות:

• טעות בריבוי: אצל מבוגרים ויותר מזה אצל ילדים ניתן למצוא יונות נמלות וכו` כלומר השלכת הריבוי הנפוץ של נקבה על מילה שהטייתה בריבוי ב-ים.
• מחשבה שמדובר כאן בסמיכות ללא שינוי הניקוד.
• הידמות: כאשר מורידים את האגרות מהביטוי, אגרות שנה טובה נשארים בצורת יחיד ולריבוי טובה הופך לטובות ושנה לשנות בהשפעת הטובות או בהשפעת האגרות.  

האם זו שגיאה?

כנראה שבחינה תחבירית גרידא כן, אבל הביטוי כבר השתרש ולמעשה קשה להאמין שניתן לתקן אותו. אם נחפש היטב ודאי נמצא בעברית עוד ביטויים שהשתבשו .

 

עוד על שנה טובה.

מה בדג?

דג הוא מאכל מסורתי בראש השנה בכל עדות ישראל כדי להיות "לראש ולא לזנב".

 

כלל הדגים נקראים דָּגָה:

 

"ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים" (בראשית א, כו),

"תבנית כל רומש באדמה תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ" (דברים ד, יח).

 

המאכל הידוע ביותר הוא גפילטע פיש האשכנזי שבעברית הוא דג ממולא.

רגע בצירה או בקמץ?

 

מְמֻלָּא בקמץ והסיבה היא פשוטה צריך להשתמש כאן בבניין סביל, פועל וזה ניקודו של הבניין בבינוני (הווה). קל לזכור זאת כי ירקות שמילאו אותם נקראים מְמֻלָּאִים.

 

 

              גפילטע פיש                        ולצורך איזון חריימה

בת או ברת?

תיקון ידוע הוא שאין אומרים ברי מצווה אלא בני מצווה וכן אין אומרים ברת מצווה כנקבה של בר מצווה אלא בת מצווה.

אבל מי שיעיין במילון אבן שושן ימצא בערך בת את המילה בשפות אחרות ובארמית כתוב בְּרַת ובְּרַתָא.

אם כן מדוע מחייבים להגיד בת?

הכי פשוט להסביר זאת על ידי הצגת שש הצורות לכל מילה: יחיד, נסמך יחיד, יחיד מיודע, רבים, רבים, רבים נסמך, רבים מיודע.

בן	לא מיודע	נסמך	מיודע
יחיד	בַּר	בַּר	בְּרָא
רבים	בְּנִין	בְּנֵי	בְּנַיָּא

בת	לא מיודעת	נסמך	מיודעת
יחידה	בְּרָה	בְּרַת	בַּרְתָא
רבות	בְּנָן	בְּנָת	בְּנָתָא

למעשה העובדה שאין אומרים ברי כריבוי של בר כי צורה כזאת אינה קיימת בארמית הריבוי בסמיכות בארמית זהה לעברית. מי שאומר בַּרֵי פשוט ממציא מילה חדשה שהיא לא עברית ולא ארמית. רבים גם ממציאים צורה חדשה לסמיכות של בת בארמית בַּרַת וגם אם הם היו אומרין נכון בְּרַת הם בטוח לא היו אומרים בסמיכות בריבוי בְּנָת.

כלומר אם איננו הוגים נכון את הצורות הארמיות אין טעם בשימוש בהן והם לא יותר משיבוש שקשה לנו להבחין בו משום שאיננו יודעים ארמית.

קיימת עוד סיבה למה אומרים בת ולא ברת, המקור לצורה זו הוא בארמית בבלית. בארמית זו התערערו עיצורים בהשפעת השפה השומרית. בארמית הבבלית אמרו בת ולא ברת וזו הארמית של התלמוד הבבלי שממנה קיבלנו את הביטויים הארמיים.

קרן דובנוב ואורי מור הציגו במאמרם "בגלל שהיא ברת תוקף" בכתב עת "העברית" את העובדה שצורה זו מצויה בארמית ואף מופיעה בתרגום אונקלוס ועל תעודות מימי בית שני.

"

רק חול וחול

 משעבר חג שבועות אין למעשה חגים עד ראש השנה. ישנם מועדים כמו תשעה באב וט"ו באב אבל אלו אינם למעשה חגים.

כלומר בתקופה זו יש הכי הרבה ימי חול.

מהיכן הביטוי חול לימי חול ולחול המועד?

 

הביטוי מופיע כבר בתנ"ך בספר ויקרא י, י "המבדיל בין הקודש ובין החול בין הטמא ובין הטהור." יחזקאל חוזר על כך מספר פעמים ב- כב, כו; מב, כ; מד, כג.

גם בברכת ההבדלה במוצאי שבת אומרים: "המבדיל בין קודש לחול".

 

ישנם עוד שני צירופים שמופיעים בתנ"ך:

בשמואל א, כא, ה-ו מסופר על דוד שמגיע לנוב ומבקש חמישה לחמים והכוהן עונה לו אין "לחם חֹל" רק לחם קודש הוא לחם הפנים המיועד למשכן או בית המקדש.

דוד בתשובתו משתמש בביטוי "דרך חֹל" הדרך שנוהגים בדברים שאינם קדושים.

 

בתקופת התנאים והאמוראים נקבע הביטוי חול המועד וגם חולין שהוא דבר שאינו קדוש ובמשנה יש מסכת שלמה בשם זה. 

מן חולין גזרו את הפועל חלן וממנו הגיע חילוני, אדם שאינו מקיים את  מצוות הדת במלואן או בחלקן.

שיר חג ומועד

 

הפוסט הזה הוא מהבלוג הי"ד בתפוז

הכותרת מטעה כי השיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל, שהשבוע מלאו 25 שנה לפטירתו, מופיע באלבום "ירוקות" ולא ב"שירי חג ומועד ונופל". אך כמו אבשלום קור בתכניתו האלמותית, "הגיע זמן לשון" אצליח בדרך פתלתלה לקשר את שירו לחג פורים.

השיר "נשל הנחש" (מילים) הוא שיר של חשבון נפש אישי של מאיר אריאל שאינו עומד ברף הגבוה של אביו "הנמלה העניינית" ממיסדי קיבוץ מעברות. אריאל שהיה לתקופה מסוימת מזכיר הקיבוץ מעברות, נקרע בין החזון הקיבוצי של אביו לבין דרכו האישית. (פירוש מעמיק לכך תוכלו למצוא כאן במאמר של אורי הייטנר, פרשן אריאלוגי חצי רשמי.

מאיר אריאל משנה בפזמון את האופן שהוא מתאר את אזהרת אביו בפעם השנייה הוא אומר:
"אך אבא בשם אומרו 
"תעזבנו יום יעזבך יומיים"

תעזבנו יום תעזבנו יומיים הוא ציטוט מתלמיד ירושלמי ושוב אפנה לאורי הייטנר:
תעזבנו יום יעזבך יומיים – תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות דף ס"ח ע"א: "יום תעזבני, יומיים אעזבך". וכן - "אמר רבי שמעון בן לקיש במגילת חסידים מצאו כתוב יום תעזביני ימים אעזבך" (ירושלמי ברכות ט יד ד).
כאשר אנו הולכים בדרכים מנוגדות, כאשר אתה מתרחק ממני מרחק יום אחד, המרחק שנפער הוא למעשה יומיים, כי גם אני הולך בדרך ההפוכה. 

שמתם לב שאני מקפיד לציין את המקור ועל זה אמרו חכמים: 

 "הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי" (אבות ו, ו)
למה התכוונו החכמים?
כאשר מרדכי מספר לאסתר על המזימה של בגתן ותרש שומרי המלך להרוג אותו אסתר אומרת למלך "בשם מרדכי" (אסתר ב כא-כג). הדבר נכתב בספרים ושנודדת שנת המלך הוא קורא בספר ורוצה לגמול למרדכי (אסתר ו). לכן טענו החכמים שהגאולה לא הייתה באה אם אסתר לא הייתה אומרת שמרדכי הוא שסיכל את מזימת שומרי המלך.  
  

אך לא רק "אבא בשם אומרו" קשור כאן לפורים אלא גם "נשל הנחש".

מאיר אריאל אינו יכול למרות רצונו להוריד מעליו את התרבות של מייסדי הקיבוץ.
"מביט בנשל הנחש. 
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח. 
בהשילי בלי כל חשש, 
תרבות של עור אשר יבש, 
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע."

אסתר (הדסה) ודודה מרדכי נושאים שמות של אלילים, נראה כאילו הם השילו מעליהם את הזהות היהודית, אבל כמו מאיר אריאל הם אינם יכולים להיפטר ממנה והיא חוזרת אליהם באמצעות המן.

והערה לסיום
"אחת לאיזה זמן מוגבל 
אני נשמט אביון ודל"

אחד מבניו של המן נותן לנו שם נרדף לאביון: דַּלְפוֹן (אסתר ט, ז)

"

קיץ וקייטנה

 

לכאורה כל אחד מבין את הקשר בין קיץ וקייטנה, בקיץ יוצאים ל"חופש הגדול" ואז יש קייטנות. מתברר שלקיץ ולקייטנה יש קשר קצת חזק יותר מהעובדה שהקייטנות מתרחשות בקיץ.

 

במילון אבן שושן נמצא שהמילה קיץ באוגריתית (שפה שמית קרובה לעברית) היא קץ, בארמית עתיקה היא כַּיְצָא אבל בארמית מאוחרת היא קַיְטָא ובערבית קַיְטַ` פירושה חם מאוד.

 

כך מהמילה הארמית לקיץ גזרנו את הפועל לקייט - לנפוש.

 

האם העובדה שהקיץ נמצא בסוף השנה אומרת שיש קשר בינו לבין המילה קץ. אין הוכחה לכך, קץ גזור מהשורש ק-צ-ץ.

 

מה שכן אנחנו יודעים שבשבטים הצפוניים (ממלכת ישראל) היו הוגים קיץ כקֵץ.

 

בספר עמוס ח, ב שהתנבא על מלכות ישראל אנחנו מוצאים את הנבואה:

"וַיֹּאמֶר מָה־אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ."

זה נשמע משחק המילים מוזר, כי המילים קָיִץ וקֵץ בניב היהודאי (הדרומי של יהודה) אינן זהות, אבל בניב הצפוני של ממלכת ישראל עליה מתנבא עמוס שתי המילים זהות (כלומר היגוי המילה זהה בנפרד ובנסמך) (כיווץ דיפתונג (דו-תנועה) מול פירוק דיפתונג).

עוד על הנושא באתר האקדמיה ללשון העברית

הדסה

 

סמל הסתדרות מדיצינית הדסה (מקור ויקיפדיה)

ההסתדרות הציונית הדסה נוסדה ב-1912 בפורים ולכן נבחר שם זה שהוא על פי המסורת שמה העברי של אסתר שסייעה לעמה (ראו יתר פירוט בוויקיפדיה).

בסמל של הארגון העוסק בקידום הרפואה יש את המשפט "ארוכת בת עמי" הלקוח מספר ירמיהו:

"הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי"  (ירמיהו ח, כב)

ממבנה הפסוק ניתן להבין ש"אֲרוּכָה" פירושה מרפא והמפרשים מסבירים זאת היטב:

רש"י: "...ארוכת - רפואת אינפלשטר"א בלעז."

רד"ק: "... ארוכת - רפואת וי"ת אמר ירמיהו נביא וגומר כבעמוד."

מצודת ציון: "...ארוכת - ענין רפואה כמו הנני מעלה לה ארוכה (ירמיה לג)."

מצודת ציון מפנה לירמיהו לג, ו: 

"הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת"

רד"ק אומר על כך: " ארוכה ומרפא - ענין כפול במלות שונות." 

המילה חוזרת גם בירמיהו ל, יז

"כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ."

ארוכה זה בעצם הבשר שגדל על פצע שהגליד. כפי שנמצא במשנה:

"שִׁעוּר בָּשָׂר כָּרָאוּי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה" (כלים, א ה)

כל הימים כל הימים חולם אני על תיבת קסמים. תיבת עור מכוסה במכסה בה אשים כל מה שאני רוצה.

ויהי ערב ויהי בוקר, ואקום ואלך אל החנות ואפן כה וכה והנה למולי בית פרמקטיא דאביזיריא דביתא דקנו אבהתנא בארעא דישראל כל דיצריך יתיי וגו'. ואומר לעצמי בבית ממכר זה יש דברי חמודות ובו אמצא את חפצי. נכנסתי להחנות ואבקש לי את אשר חמדה נפשי.

ותפנה אלי המוכרת ותשאל לחפצי ואענה לה לפי מנהג המקום שמחפש אני תיבה.

ותאמר לי "מה?"

אני שהנני אדם סובלני, סבלני (ושקרן, לפחות בכל הנוגע לשתי המילים הקודמות) חזרתי על דבריי.

"סליחה?!" אמרה לי המוכרת שעל פניה הבעה של תמיהה.

שבתי וחזרתי על דבריי.

"אדוני איך אתה מדבר!"

לא ידעתי מה להשיב למוכרת הרי איני יכול להעביר לה כאן על רגל אחת מחצית מהקורס תורת צורות למען הסבר לה כיצד אנו יוצרים הגאים, הכסדום היינו לפלורנטין דמינו? החלטתי לשוב ולומר את דבריי שאני מדגישם שמא היא כבדת שמיעה. לתדהמתי הדבר לא השקיט אותה אלא אף עורר בה רוגז.

"מה זה! איזה מין שפה זו! איזה מילים!"

נדהמתי הרי אנוכי דובר עברית צֶחה אשר חידשוה חכמי הלשון למען דבר עברית שפתנו הקדושה כדבר אבותינו מימים ימימה. דא עקא, לשוני לשון חז"ל וסבלנות המוכרת ז"ל, זאת יכיר כל החפץ חיים.

ניסיתי שוב אך חמתה של המוכרת רק גברה והיא החלה צווחת ככרוכית. כך הבנתי שלפני יהודייה קשת הבנה, שכנראה לא הגיע אליה שמעו של אחד העם אשר אמר "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון". הבינותי שעליי לבאר את דבריי אך טרם הספיקותי לומר "ירושלים של זהב ושל נחושת" מיד פרצה היא בצווחות:

"אה אתם הירושלמים! אתם משוגעים! אין פלא שיש סינדרום שיגעון על שם ירושלים!"

מה זאת רוצה מיני, אני אין לי ולא היה לי חלק ונחלה בירושלים. סבור הייתי שכנראה המוכרת היא ירושלמית כי הרי מאאתים פעמים מסבירים לה והיא לא תופסת. היא נראתה לי מועמדת ראויה ל"ירושלמים אנונימיים", אותם אלו שהושפעו יותר מדי מאוויר הרים צלול כיין וריח מטהר אוויר.

אַיֵּה הָיְתָה לְמוֹכֶרֶת
זוֹ הַגְּבֶרֶת
אֲשֶׁר יָבוֹא אִישׁ
תַּעֲמִידֵהוּ בְּמַצָּב בִּישׁ
כִּי עִבְרִית אֵינָהּ דוֹבֶרֶת

יצאתי משם אבל וחפוי ראש ודבר אין בידי. מה חטאי ומה פשעי שפשוט רציתי לומר:

""תַּרְכּוֹס אסור לטלטלו"" (ירושלמי שבת ג,ו)

מקור המילה אינו ידוע במדויק היא יוונית או לטינית שכנראה הגיעה דרך הארמית כפי שמצביע האזכור בבראשית רבה

"רבי שלמוני בשם ריש לקיש אמר: תרכוסא של ג' רגלים הראה לו.רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: את הוא רגל שלישי." (בראשית רבה סח)

רוב האזכורים הם בתלמוד הירושלמי מסכת שבת:

"רב אמר תרכוס שהוא עומד בר"ה [רשות הרבים] גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה המשתמש בתוכו לרה"ר [רשות הרבים] ומרה"ר לתוכו חייב. (ירושלמי שבת, א)

בפירוש של דוד פרנקל לתלמוד ירושלמי ""קרבן העדה"" כתוב שתרכוס הוא ארגז של עץ. מכאן מובן למה אסור לטלטלו בשבת.
אבל ב"תוספות יום טוב" למסכת כלים (פירוש למשנה של יום טוב ליפמן הלר מתבסס על רבי עובדיה מברטנורה (רע""ב)) מתגלה לנו משהו:

""תרבוסין - וכך העתיקו הר"ב והר"ש. גם הרמב"ם בפירושו. אבל בחיבורו פכ"ז מה"כ כתב תרכוסין בכ"ף וכן הוא בערוך)

יום טוב ליפמן מתייחס ליד החזקה הלכות כלים כז, ה:
"שלשה תרבוסין של עור הן של ספרים טמא"

 תרבוס מופיע במשנה במסכת כלים:

""שְׁלשָׁה תַרְבּוּסִין הֵן. שֶׁל סַפָּרִין, טָמֵא מִדְרָס. שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל זֵיתִים, טָהוֹר מִכְּלוּם"" (כלים כד, ה)

ורע""ב אומר:
""תרבוסים - כלים של עור כעין ארגזים:
 של ספרים - מקיזים דם:
 טמא מדרס - גדול הוא וחזי לישיבה או למזגא עליה:
 שאוכלים עליו - כלי תשמיש הוא:
 ושל זיתים - שסוחטין בו הזיתים, לא חשיב כלי של משמשי אדם"

כך אנו מוצאים שרב מילים מגדיר את תַּרְכּוֹס: ארגז גדול עשוי עץ או עור בעל מכסה ומנעול המשמש להעברת ציוד.
אבן שושן מעדיף לראות את המקורות מלשון חכמים כמצביעים על טבלה של עור ושל העברית החדשה על שולחן צד או קפה ומזוודה. 
לדעתי אבן שושן מפספס בגדול. הן המקורות במשנה הן בתלמוד ירושלמי מצביעים על חפץ שמסוגל להכיל משהו מעין ארגז.
יסטרוב במילונו ללשון התלמוד אף טוען שזו שידה או דלפק.

במילונים לא נמצא את תַרְבּוּס כי  כנראה מדובר בשיבוש כתב יד קאופמן גורס תַרְכּוֹסִין וכתב יד פארמה גורס תַרְכּוּסִין

אז הנטייה של המעצבים כיום להשתמש במזוודות כשידות ושולחנות קפה היא לא חדשנות פשוט חזרה לתקופת המשנה.

 

     

"